דב"ע מו/6 - 0

תקציר

המערער, שהועסק כגנן במושב שחר, ערער על החלטת בית הדין האזורי בבאר שבע לדחות את עתירתו להכיר בהתקף כאב גב תחתון כפגיעה בעבודה. האירוע המדובר התרחש בעת שהמערער פיזר חומר בשם "אוריה" על כר דשא. המערער ביקש להרחיק שק "אוריה" מהממטרה ותוך כדי כך נפגע בגבו. עיקר המחלוקת נסובה סביב הרגע המדויק שבו אירעה הפגיעה, כאשר בית משפט קמא טען כי היה זה במהלך תנועת הכיפוף, ולפיכך לא מדובר בתאונת עבודה. המערער והעד מסרו גרסאות סותרות, ובית משפט קמא התקשה לקבוע את השתלשלות האירועים המדויקת. ערכאת הערעור, לאחר ששקלה את חומר הראיות ועדויות העדים, פסקה לטובת המערער. הם מצאו כי הפציעה התרחשה בעת הרמת שק, ולא במהלך תנועת הכיפוף. הוחלה חזקת הסיבתיות לפי סעיף 39 לחוק הביטוח הלאומי, שהובילה למסקנה כי אכן מדובר בתאונת עבודה. בית המשפט הדגיש כי המערער, שלא היה מיוצג בשתי הערכאות, לא הונחה על משמעותה של עדות עקבית. הערעור התקבל, ופסק הדין הקודם בוטל. המשיב חויב לפצות את המערערת בגין הוצאות נסיעה בשני המקרים. פסק דין זה, מיום 11.3.86, מדגיש את המורכבות של קביעת נפגעי עבודה, במיוחד כאלה המערבים איברים פנימיים, ואת החשיבות של דיווח מדויק ועדויות עדים.