ת"א 474-04-13

תקציר

בית המשפט החליט לדחות בקשה לביטול עיקול מהטעמים הבאים. ראשית, נחה דעתו של בית המשפט כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בטענה כי הנתבע, יהודה סמארה, חייב לתובע, חרסה, סכום כסף משמעותי. באופן ספציפי, בית המשפט מקבל את טענתה של חרסה כי כתב ערבות משנת 2002 שנחתם על ידי יהודה וערב נוסף, יעקב סמארה, חל הן על חמת והן על חרסה, שתי חברות בעלות משותפת. שנית, בית המשפט מכיר באינטרס של חרסה להבטיח את תביעתה, במיוחד נוכח הסכום הניכר הכרוך בכך, והסיכון שללא צו עיקול, חרסה תתקשה לבצע פסק דין לטובתה אם התביעה תתקבל. בית המשפט מכיר בכך שהטלת צו עיקול זמני מערימה קשיים על הנתבע, אך מדגיש כי הצו חל רק על נכסי מקרקעין ואינו מונע מהנתבע לנהל את פרנסתו. בנוסף, צו נפרד אוסר על מימוש נכסים אלה, ומבטיח כי לנתבע לא ייגרם נזק נוסף מהעיקול. עוד מציין בית המשפט כי הנתבע לא הוכיח די הצורך כי שווי הנכסים המעוקלים שווה או עולה על סכום החוב. לפיכך, הבקשה לביטול העיקול נדחית, וצו העיקול הזמני יישאר על כנו. לבסוף, בית המשפט אינו פוסק הוצאות למי מהצדדים, שכן התובע הגיש הודעות נוספות לצד הסיכומים, דבר שלא היה נחוץ ולא בהתאם לנוהל שנקבע.