ת"א 13289-05-19

תקציר

פסק דין זה נובע מתביעת נזיקין שהגיש התובע כנגד נהג הרכב הפוגע, הנתבע מס' 1, והמבטחת שלו, הנתבעת מס' 2. הנתבע מס' 1 הודה באחריות לתאונה, אך הנתבע מס' 2 טען לפטור מכיסוי ביטוחי משלושה טעמים עיקריים: מסירת עובדות כוזבות לגבי התאונה, אי בירור אחריות וייחוס נזקים לכלי הרכב המעורבים שאינם קשורים לתאונה. נטל ההוכחה להוכיח כי האירוע נופל בגדר תנאי השיפוי של חוזה הביטוח מוטל על התובע. הנתבעת מס' 2 טענה כי יש לדחות את תביעת התובעת על יסוד מספר הוראות בחוק חוזה הביטוח. עם זאת, בית המשפט מצא כי הנתבעת מס' 2 לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בגין מרמה או סיבתיות מכוונת לתאונה. הראיות שהציג נאשם 2, אף שהעלו שאלות וסתירות, לא הגיעו לסף ההוכחה הנדרש למרמה. בנוסף, בית המשפט לא מצא כל ראיה לאי שיתוף פעולה או למסירת פרטים שגויים במכוון על ידי המבוטח (הנתבע מס' 1). הן התובע והן הנתבע מס' 1 שיתפו פעולה באופן מלא עם החוקר הפרטי, והסתירות בגרסתם לאירועים לא היוו חוסר שיתוף פעולה. הנתבע גם לא הצליח להוכיח כי התאונה לא התרחשה או כי התרחשה בנסיבות שונות. בית המשפט הגיע למסקנה כי התובע לא עמד בנטל השכנוע הנדרש להוכחת תביעתו בשל שאלות וספקות משמעותיים לגבי נסיבות התאונה, ובפרט היעדר צילומי תאונה, סתירות בגרסאות האירועים ואי הפעלת פוליסת הביטוח המקיף. לפיכך, תביעת הנזיקין נדחתה. התובע חויב לשלם הוצאות משפט והוצאות לשני הנתבעים. כן חויב נאשם מס' 2 לשלם הוצאות לנאשם מס' 1 ולאוצר המדינה בגין בזבוז זמן שיפוטי.