ע"א 3966/05

תקציר

במקרה דנן בחן בית המשפט האם המערער, עורך דין במקצועו, מילא את חובתו ליידע את המשיב מס' 1 בדבר הסיכונים המשפטיים הכרוכים באי התייצבות לדיון. בית המשפט קבע כי התנהלותו של עורך הדין עולה כדי רשלנות, שכן הוא לא יידע כראוי את מרשו על ההשלכות האפשריות. חרף טענת המערערת כי מחדל זה היה טעות בשיקול הדעת, מצא בית המשפט כי אין בכך די, בהתחשב ברמה המקצועית המצופה. באשר לנזקים, קבע בית משפט קמא כי המשיבים לא ביססו די הצורך את טענות ההגנה שלהם כנגד הבנק. חוות דעתם חסרה את הראיות הדרושות כדי לייחס את כל הנזקים המפורטים לפסק הדין, מה שהוביל לדחיית תביעותיהם. ערכאת הערעור אישרה החלטה זו, בהתאם לתפיסה לפיה ניתן לפסוק פיצויים גם אם קשה לכמת פיצויים, בתנאי שהוכח נזק. למרות שהמשיבים טענו לנזקים ממוניים, בית המשפט בחר שלא להתערב בשומת הפיצוי הראשונית, שכן לא זוהתה טעות בולטת. עם זאת, בית המשפט החליט לבטל פיצויים בגין נזקים לא ממוניים שנפסקו למשיבים 1 ו-3, וציין כי נזקים אלה לא נתבעו ולא הוכחו. גם ערעורו של המערער על הטלת הוצאות משפט נדחה; ערכאת הערעור נוהגת לכבד את שיקול דעתה של הערכאה הפרוצדורלית, אלא אם כן החלטותיה נראות בלתי סבירות. בסופו של דבר, הערעור בעניין החבות נדחה, וערעור הפיצויים התקבל בחלקו תוך ביטול הנזקים הלא ממוניים. הליך הערעור הסתיים ללא צווים נוספים להוצאות, וההחלטה התקבלה סופית ב-2 בינואר 2007.