דב"ע 37/97

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנות המונח "אלמנה" בתקנות "המבטחים", ובפרט האם המערערת, שבעלה נפטר, מילאה אחר התנאים לקבלת קצבת שארים. החלטת בית הדין האזורי דחתה את טענת המערערת, שכן הוא פירש את התקנות כך שיחייבו את המערערת לחיות עם בעלה שנתיים לפני מותו. עם זאת, סגן נשיא בית הדין קיבל את הערעור על החלטה זו. בפסק הדין הודגש כי הגדרת "אלמנה" בתקנות אינה כוללת רכיב של פירוד ויש לפרש אותה כפשוטה. היא דחתה את הרעיון ש"ללדת לו ילד" פירושו "ללדת לו ילד מתחת לגיל 21", ובמקום זאת התמקדה בלידה עצמה. מאחר שהמערערת הייתה נשואה למנוח למעלה משנתיים וילדה לו ילדים, שאלת המפתח הייתה האם התגוררה עמו בעת מותו. בית המשפט מצא כי היא עשתה זאת, למרות היעדרותה הזמנית בשל מחלת בעלה, ולכן יש לראות בה "אלמנתו". משכך, התקבל הערעור, והמערער הוכר כזכאי לקצבת השארים. החלטה זו התקבלה תוך פירוש כל ספק לטובת המבוטח, ונפסק למערערת הוצאות בסך 3,000 ש"ח.