בש"פ 5881/06

תקציר

במקרה זה של בית המשפט העליון, שאלת המפתח הייתה האם לנאשם יש זכות בלתי מוגבלת לעיין ברישומים פליליים של עדים המעידים מטעם התביעה. בית המשפט קמא החליט תחילה כי ההגנה יכולה לגשת רק לתיעוד של עד אחד, מה שהוביל לערעור. בערעור נטען כי החלטת בית משפט קמא סותרת פסיקה קודמת, ובפרט את הלכת יחזקאלי, שאפשרה לכאורה גישה רחבה יותר לרישומי עדים. השופט ד' ברלינר ציין את עקרון התקדים המחייב בישראל, אך הדגיש כי תפקידו של בית המשפט העליון מאפשר לו לסטות מהחלטות קודמות. בית המשפט בחן את האיזון בין זכותו של נאשם למשפט הוגן לבין זכותם לפרטיות של עדים לפי חוק סדר הדין הפלילי וחוק המרשם הפלילי. נקבע כי כל עיון בחומר חקירה צריך לתת עדיפות לרלוונטיות, ובצדק הפעיל בית משפט קמא שיקול דעת בהגבלת הגישה על פי קריטריון זה. כמו כן, הדגיש בית המשפט את כוונתו של חוק המרשם הפלילי להגן על עבריינים משוקמים מפני חשיפה מיותרת של הרשעותיהם בעבר, תוך שהוא שואב מעקרונות המשפט העברי המעודדים שיקום. בסופו של דבר, בית המשפט העליון קבע כי ניתן לחשוף רישום פלילי אם רלוונטי למהימנותו של עד, אך רק לאחר ביקורת שיפוטית קפדנית. החלטה זו משקפת איזון דק בין הגנות משפטיות לבין זכויות נאשמים, ומאשרת את תפקידו של בית משפט קמא כגוף מפקח בקביעות אלה. המסקנה אפשרה להגנה גישה לשניים מהרישומים הפליליים, ואילו רישום שלישי נקבע כי אינו ראוי לחלוק. נושא העל היה שמירה על פרטיות העדים תוך הבטחת זכויות הנאשמים, מונחה על ידי תקדימים ופרשנויות סטטוטוריות.