עמ"ש 2599-10-18

תקציר

הערעור מתייחס לתחולתו של צו הורות המסדיר את היחסים בין שתי אימהות לילדן שנולד בהפריה מלאכותית, והאם יש לחולו רטרואקטיבית מיום לידת הילד או ממועד הצו עצמו. בית משפט קמא קבע כי הצו צריך לחול מיום הלידה, אך על כך ערער היועץ המשפטי לממשלה מטעם המדינה. סלע המחלוקת המרכזי הוא השיהוי בהגשת הבקשה לצו – במקרה זה, כשנתיים ושמונה חודשים לאחר לידת הילד. היועץ המשפטי לממשלה טען כי הצו צריך לחול רק מיום הוצאתו, שכן הבקשה הוגשה מחוץ לחלון הזמן המומלץ של 90 יום לאחר הלידה. לטענתם, יש לקבוע מועד קצוב, שינחה את ההורים ואת בית המשפט, וכי השיהוי במקרה זה אינו מצדיק תחולה רטרואקטיבית של הצו. עם זאת, רוב השופטים לא הסכימו. השופט ג'יוסי והשופט דאוד קבעו כי אין הצדקה לפצל את מועד תחולת הצו בין המעגל הפנים-משפחתי לבין היחסים החיצוניים, וכי טובת הילד צריכה להיות קודמת. הם קבעו כי הצו צריך לחול מיום לידתו, כדי ליצור הלימה בין המציאות הממשית של הילד לבין ההכרה המשפטית בהורותו. השופט ורבנר, לעומת זאת, חלק על כך. היא אמנם הסכימה כי הצו צריך לחול רטרואקטיבית בתוך המשפחה, אך סברה כי הרחבתו רטרואקטיבית לצדדים שלישיים אינה נכונה, בהתחשב בזמן הרב שחלף מאז לידת הילד, ובהשלכות האפשריות על יחסים חיצוניים אלה. היא הדגישה כי הצו, במקרה זה, הוא מכונן ולא הצהרתי, ותחולתו צריכה להיות פרוספקטיבית בלבד. בסופו של דבר החליט בית המשפט ברוב דעות לדחות את הערעור, ואישר את תחולתו הרטרואקטיבית של צו ההורות מיום הלידה. היועץ המשפטי לממשלה חויב בהוצאות המשפט של המשיבים בסך 8,000 ₪.