ת"א 8867-11-19

תקציר

התיק בבית המשפט סובב סביב נכה צה"ל שקיבל קרקע מרשות מקרקעי ישראל לצורך הקמת תחנת דלק והפעיל אותה על פי הסכם עם הנתבעת, פז. התובע הגיש תביעה כספית נגד פז בגין התקופה שבין 1994 ל-2000, שהסתיימה ב-18 שנים לפני הגשת התביעה בפועל. פז טענה כי יש לדחות את התביעה משום שהוגשה על הסף בשל התיישנות. בשנת 2001 חל שינוי בתנאי החוזה, שכלל סעיף ויתור שלכאורה שלל מהתובע את היכולת להגיש תביעות כספיות כלשהן שקדמו להסכם. עם זאת, הסעיף גם קבע כי התובע יוכל להגיש תביעה אם יינתן פסק דין מכריע לטובת נכה צה"ל במצב חוזי דומה. פסק דין כזה אכן ניתן בשנת 2006, אך פז טענה כי המקרים שנקבעו בסעיף הוויתור לא התקיימו. בית המשפט העליון דחה טענה זו ופסק לטובת התובעת בעניין הסעד ההצהרתי. באשר לסעד הכספי הנוכחי המבוקש על ידי התובע, קבע בית המשפט כי עילת התביעה בגין התביעה הכספית קמה כאשר נודע לתובע כי עומדת לו זכות תביעה, וזה היה בשנת 2013 כאשר קיבל מסמכים הקשורים לתיק קודם (עובד נ' פז). השופטת קבעה כי תקופת ההתיישנות על התביעה הכספית החלה בינואר 2013 ודחתה את בקשת פז לדחות את התביעה בנימוקים אלה. בנוסף, השופט הורה לפז לשלם לתובע הוצאות בסך 10,000 שקל, ללא קשר לתוצאות המשפט. ההחלטה התקבלה בהעדר הצדדים, ביום ט"ו שבט תשפ"א, 28 בינואר 2021.