עת"מ 6213-11-22

תקציר

העותרים ביקשו לערער על חיובי ארנונה שהוטלו עליהם על ידי העירייה המשיבה. החוק חייב נישומים להתנגד תוך 90 יום, כלל עם שני חריגים: 1) בית משפט רשאי להתיר השגה מאוחרת אם יש הסבר סביר, 2) נישום יכול להעלות טענת "אני לא מחזיק" בבית המשפט גם לאחר המועד האחרון. העותרים לא התנגדו, אלא הגישו עתירה מנהלית כעבור שנים. העירייה טענה כי יש לדחות את העתירה בשל אי מיצוי הסעדים המנהליים ושיהוי מופרז. בית המשפט הסכים עם העירייה בשני הסעיפים. ראשית, העותרים ידעו על האישומים במשך שנים, אך לא ניסו לפתור אותם בערוצים המתאימים. הם גם ידעו שבית המשפט בהליך פלילי נפרד לא שקל את טענותיהם בנוגע לחובות, ובכל זאת לא נקט פעולה. לפיכך, העתירה לא נפלה בגדר החריגים ודינה להידחות מחמת אי מיצוי סעדים. שנית, העתירה הוגשה שנים לאחר הערעור על ההחלטה, והניסיונות להסביר את השיהוי לא היו משכנעים. בית המשפט מצא כי העותרים התמהמהו באופן סובייקטיבי ואובייקטיבי, וכי העירייה לא הפרה עקרונות יסוד כלשהם של שלטון החוק. בסך הכל, השיהוי המופרז סיפק עילה נוספת לפיטורים. בית המשפט בחר שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים בהתחשב בנסיבות ובגילם של העותרים, ובמעמדה של העירייה כרשות ציבורית.