רע"א 1705/08

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בסכסוך רכושי ארוך שנים בין המבקש לבין המשיבים בנוגע לחלקת מקרקעין בטמרה. המבקש, המתגורר בקרקע משנת 1956 ומשלם דמי שכירות עבור השימוש בה מאז שנת 1970, הצליח בעבר לחסום את פינויו מהקרקע בטענה שהוא דייר מוגן. אלא שמאוחר יותר פסק נגדם בית המשפט העליון, וקבע כי הם אינם דייר מוגן ולכן עליהם לפנות את החלקה. פסק דין זה ניתן בתנאי שהמבקשים יקבלו פיצוי הולם בגין השקעותיהם בחלקה וחיסול עסקיהם בה. לאחר מכן הוחזר התיק לבית משפט השלום להכרעה בסוגיית הפיצויים. בית משפט השלום קבע כי על המבקשת לפנות את הקרקע ולשלם למשיבים סכום מסוים, אך לא דן בטענת המשיבים לקיזוז דמי שימוש. המבקש ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, אשר קבע כי היה על בית משפט השלום לדון בטענת הקיזוז וכי למשיבים זכות קיזוז. משכך, הורה בית המשפט המחוזי למבקש לפנות את החלקה ולהשיב את החזקה למשיבים עד למועד שנקבע. לאחר מכן ביקש המבקש עיכוב ביצוע, אשר נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בטענה כי המבקש לא מסר תצהיר מפורט המעיד על ניסיונותיו למצוא דיור חלופי ועל המקורות הכספיים העומדים לרשותו. הדבר הוביל את המבקש לבקש עיכוב ביצוע מבית המשפט העליון, נשוא פסק הדין. בית המשפט העליון פסק לטובת המבקש, תוך שהוא מעניק עיכוב ביצוע ומעכב את הליכי הפינוי עד להכרעה בערעורם. בקביעתו זו הדגיש בית המשפט את השיקולים בדבר מאזן הנוחות, תוך הכרה בסבירות שייגרם למבקש נזק בלתי הפיך אם יפונה, ובעובדה שהנזק שנגרם למבקש מצדיק קבלת בקשת השהייה. עוד ציין בית המשפט כי בפני המבקש ניצבת משוכה גבוהה מבחינת הפסיקה ברשות הערעור, אך לא העריך את סיכויי הצלחת הערעור. תחת זאת, היא התמקדה בעשרות השנים שהשקיע המבקש בנכס ובפוטנציאל של דרי רחוב כתוצאה מהפינוי, וראתה לנכון להעניק את השהייה ולהעמיד ערבות בנקאית בסך 50,000 ₪ להבטחת נזקי המשיבים, אם בכלל.