עמ"ש 23355-10-18

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית תביעה שנייה שהגיש תובע בדבר בעלות על דירה שנרכשה במהלך נישואיו. התביעה הראשונה, שנדחתה אף היא, ביקשה פסק דין הצהרתי לפיו הדירה שייכת לתובע בלבד וביקשה מינוי כונס נכסים לביצוע מכירת הדירה ולפינוי הנתבע (ככל הנראה בן זוגה לשעבר של התובעת לאחר גירושין). התביעה השנייה טענה לאותה סוגיה עקרונית – ההשקעה העודפת של התובע בדירה – אך ביקשה פיצוי כספי על שווי השקעה זו במקום לבקש בעלות בעין. פסק דינו של בית המשפט נשען על עקרון ההשתק בעילה, שמטרתו למנוע מבעלי דין לפצל סוגיה אחת למספר תביעות. השיקול המנחה הוא האם שתי התביעות נוגעות לאותו נושא ולאותן זכויות או אינטרסים מוגנים. בית המשפט קבע כי שתי התביעות חולקות נרטיב זהה המתמקד בתרומתו של התובע לרכישת הדירה ובזכותו להחזר לאחר מכן. העובדה שהתביעה השנייה כללה פרטים ואלמנטים נוספים שלא פורטו בתביעה הראשונה לא נחשבה מהותית דיה כדי להבחין בין שני המקרים. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי השתק עילה בהקשר זה מתפרש באופן רחב, תוך התמקדות בסוגיה הכוללת ולא ביסודות משניים. עניינו של התובע, במקרה זה, התבסס על השקעתו העודפת ועל זכאותו להשבה. בכך שבחר להתדיין בסוגיה זו וביקש פסק דין הצהרתי בתובענה הראשונה, מיצה התובע את אפשרויותיו להטריד את הנתבע בטענות נוספות המבוססות על אותה סוגיה עקרונית. פסק הדין התייחס גם לממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, אשר היוו השתק והביאו לדחיית התביעה הראשונה. ממצאים אלה, שנותרו ללא עוררין, תמכו אף הם בדחיית התביעה השנייה. בית המשפט דחה גם את טענות התובע כי פסק הדין הראשון התיר את הגשת התביעה השנייה וכי מכשולים מעשיים מסוימים מנעו ממנו להגיש תביעה כספית חלופית מוקדם יותר. לסיכום, השופטים הסכימו פה אחד לדחות את הערעור והורו לתובע לפצות את הנתבע בשכר טרחת עורך דין בסך 21,000 ₪. הפיקדון של התובע היה אמור להיות מועבר לנתבעת כתשלום חלקי של סכום זה.