ד"מ 5594-01-23

תקציר

החלטת בית הדין נוגעת לסכסוך עבודה של אזרחית מולדובה שעבדה בישראל כמטפלת סיעודית. הנתבעת, חברת כוח אדם, שיכנה את התובעת בביתו של נתבע אחר, שם עבדה עד לפטירת החולה. התובע הגיש תביעה נגד שלושת הנתבעים, בטענה לאי תשלום שכר מינימום, אי הפרשות לפנסיה וזכויות סוציאליות נוספות. עם זאת, סיכוייה לזכות בתיק נחשבים נמוכים על ידי בית המשפט. השאלה המרכזית היא האם יש לחייב את התובע להפקיד ערבות כמבוקש על ידי חברת כוח האדם הנתבעת. בית המשפט מכיר בזכות הגישה של התובע לערכאות, אך אין זו זכות מוחלטת. נוכח מעמדו של התובע כתושב חוץ, בית הדין בוחן את העניין לפי תקנה 116א(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין). על פי התקנה, בית המשפט רשאי להורות לתובע להעמיד ערבות לתשלום הוצאות הנתבע. בית המשפט מדגיש כי בדרך כלל, תושבי ישראל אינם מחויבים להפקיד ערבות אלא אם התביעה נגדם היא קנטרנית, והנתבע יכול להוכיח כי אין לו אמצעים להחזיר את הוצאותיו. עם זאת, מקרה זה הוא יוצא דופן. תביעתה הקודמת של התובעת, אשר נדחתה, ואי תשלום ההוצאות שנפסקו נגדה, הם גורמים קריטיים. בית המשפט רואה בכך חוסר תום לב והגינות פרוצדורלית, העלולה להוות ניצול לרעה של ההליך המשפטי. זאת ועוד, היעדרותה של התובעת מישראל, סיכויי ההצלחה הנמוכים בתביעה הנוכחית ואי תשלום הוצאותיה בעבר, כל אלה מצדיקים את החלטת בית המשפט לחייב אותה בערבות. התובע נדרש להפקיד בבית המשפט ערבות בסך 2,500 ₪ עד למועד שנקבע. אם לא תעשה כן, תביעתה נגד קבלן כוח האדם תידחה. בית המשפט גם מחליט שלא להטיל הוצאות נוספות הקשורות לבקשה זו, בהתחשב בחובת התובע להפקיד ערבות. ההחלטה מועברת לצדדים, ומתבשרת התובעת כי אם לא תעמוד בדרישת הערבות, תביעתה תימחק ללא התראה נוספת.