ע"פ 52/63

תקציר

פסק הדין עוסק בשלושה אישומים נגד משה פייגנבאום בגין אי ניהול ספרים בניגוד לתקנות מס הכנסה בשנים 1959, 1960 ו-1961. פייגנבאום הודה אמנם בעובדות האישומים, אך הודה באשמה. בית משפט השלום הרשיע אותו בכל שלושת הסעיפים, אך בית המשפט המחוזי ביטל את ההרשעה וזיכה את פייגנבאום. לאחר מכן ערער היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט העליון. לגבי שני האישומים הראשונים קבע בית המשפט העליון כי אין להחיל את הוראת העונשין בפקודת מס הכנסה תש"ז-1947, סעיף 75, על עבירות על תקנות מס הכנסה (ניהול חשבונות סיטונאים וקמעונאים), שכן הסנקציה בגין הפרות כאלה כבר נקבעה בסעיף 43 לפקודה. עוד קבע בית המשפט כי המונח "כללים" בסעיף 75 מתייחס באופן ספציפי לחקיקת משנה של הנציב העליון, ולא לחקיקת משנה אחרת. יתר על כן, מאחר שסעיף 43 כבר כלל סנקציה על הפרות, והמחוקק הוסיף סנקציה עונשית בשנת 1961, ניכר כי לפני תיקון זה, הפרות כאלה אינן ניתנות לענישה. באשר לאישום השלישי, שהתייחס לשנת 1961, אז נקבעה סנקציה עונשית, זיכה בית המשפט את פייגנבאום מפגם בכתב האישום, שלא קבע כי לא ניהל פנקסי חשבונות ללא סיבה מספקת, כנדרש בסעיף 76(5) לפקודה. בית המשפט הסביר כי אמנם ניתן היה לתקן זאת, אך פייגנבאום הודה רק בעובדות כפי שהוצגו בכתב האישום המקורי, וללא ראיות של היעדר סיבה מספקת לא ניתן היה להרשיעו. לפיכך דחה בית המשפט העליון את ערעורו של היועץ המשפטי לממשלה ואישר את זיכויו של פייגנבאום מכל שלושת האישומים.