סע"ש 44201-04-19

תקציר

בית המשפט בחן את טיב היחסים בין תובע שעבד כמשווק עבור הנתבעת לבין הנתבע שניהל עסק בזכיינות. המבחן העיקרי לקביעה האם התובע היה עובד הנתבעת היה מבחן השילוב, הבוחן את הצדדים החיוביים והשליליים של יחסי עובד-מעביד. בצד החיובי, בית המשפט מצא כי הפעילות השיווקית של התובעת הייתה חלק בלתי נפרד מעסקי הנתבעת ולכן לא ניתן לראות בתובעת גורם חיצוני. עם זאת, בחינת ההיבט השלילי ובדיקות העזר הובילו את בית המשפט למסקנה כי התובע היה עצמאי. אכן, מהראיות עולה כי התובע ניהל עסק עצמאי, נושא ברווח ובהפסד, והייתה לו יכולת משמעותית להגדיל את רווחיו והכנסותיו. בנוסף, התובע נשא בהוצאות העיקריות של עבודתו ופעל ברמת עצמאות גבוהה, בחר עם אילו לקוחות להתקשר בחוזה, קבע את היקף עבודתו וקבע את מחירי העסקאות. היקף השליטה והפיקוח של הנתבע על התובע היה מזערי. בית המשפט שקל גם מבחנים נוספים, לרבות מבחן הגיור, ופיקוח ומצא כי לתובע שיקול דעת רחב בניהול זמנו ובקביעת מעשיו. העובדה שהתובע הציג עצמו לעיתים כעובד הנתבעת בפוסטים ברשתות החברתיות ובכרטיס הביקור שלו לא שינתה את מסקנת בית המשפט כי הוא אינו שכיר, מה גם שמרבית היבטי ההתקשרות בין הצדדים הצביעו על כך שלתובע עסק עצמאי. ככלל, מערכת היחסים בין הצדדים נמצאה קרובה יותר לזו של סוכנות, אך הראיות הראו כי התובע לא היה עובד, ולכן התביעה נדחתה. התובע חויב בהוצאות הנתבע, לרבות שכר טרחת עורך דין.