ע"פ 34269-09-23

תקציר

בית המשפט דחה את הערעור לאחר ששקל בכובד ראש את חומרי התיק, הטיעונים בכתב והטיעונים בעל פה שהוצגו על ידי שני הצדדים. הערעור ביקש לחזור בו מהודאה הקשורה למנהל חברה, שבית המשפט מצא שאינה רלוונטית לחברה עצמה. מנוסח הערעור משתמע כי החברה והמנהל חד הם, אך בית המשפט פירש אותו כך שיחול על שניהם. עם זאת, ההתייחסות לסעיף 26(ג) לחוק הגנת השכר חלה רק על אחריות המנהל ולא על אחריות החברה. אחריות החברה נובעת מסעיף 25ב(ג) לאותו חוק, שאינו כולל סייגים כלשהם לחבות. זאת ועוד, בית המשפט הסכים עם קביעתו של הערכאה הנמוכה יותר, לפיה גרסת המנהל לאירועים לא הצביעה על פעולה כלשהי שננקטה למניעת העבירה. טענת המנהל כי יש לראות במעשיו, כגון נטילת הלוואות, צעדי מנע לא התקבלה על ידי בית המשפט. בית הדין הבהיר כי מצוקה כלכלית אינה פוטרת מעסיקים מחובתם החוקית להעביר סכומים שנוכו ליעדם. פסקי דין קודמים במקרים דומים תומכים בפרשנות זו של החוק. בית הדין גם לא מצא טעם בכך שהמערערים השלימו את הטיעון, שבמרכזו "ידיעת העובדים" בדבר אי העברת הניכויים. בית הדין קבע כי ידיעת העובדים אינה משפיעה על עובדת העבירה עצמה. בנוסף, התייחסותו של המערער לפסק דין אזורי נפרד בפרשת רויאל לא הייתה משכנעת, שכן עובדות אותו מקרה היו שונות. בית המשפט קבע כי לא היו נסיבות מיוחדות המצדיקות את פסילת ההודאה ומצא כי הטענה בדבר היעדר ייצוג הולם אינה מבוססת. פסק הדין אישר מחדש את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, לפיה רצונו החופשי של המנהל לא נפגע בשום צורה. משלא נמצאה עילה להתערב בפסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר, נדחה הערעור. ניתן לערער על פסק הדין באמצעות בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מיום קבלת פסק הדין. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים ויימסר להם בכתב.