ע"פ 2406/09

תקציר

במקרה דנן, נדחה הערעור בדבר אחריותו של המערער להטרדה, וההרשעה אושרה על פי כתב האישום. המערער ביקש גם עונש מופחת, בנימוק של הפרעה פסיכיאטרית, שלטענתו פגעה בשיקול דעתו ובמעשיו. הוא טען כי הפרעה זו, שגרמה לו להאמין באופן כוזב כי המתלוננים קשרו קשר נגדו, הייתה צריכה להישקל יתר על המידה נוכח היעדר עבר פלילי משמעותי. המשיב השיב כי עונשו של בית משפט קמא הולם בשל חומרת מעשיו של המערער והטילו עליו אימה, וטען כי בית המשפט כבר שקל את מצבו הפסיכיאטרי. חרף הערכות פסיכיאטריות סותרות – אחת של ד"ר טל התומכת בטענות המערער ואחת של ד"ר שילד, ממנה עולה כי המערער מסוגל להבין את מעשיו ולהימנע מהם – נטה בית המשפט לממצאיו של ד"ר שילד. אלה הצביעו על כך שמדובר בתכנון מחושב, המצביע על שליטה במעשיו, ובכך משקללים כנגד טענותיו של המערער לשיקול דעת לקוי. בהתחשב בתקדימים משפטיים מבוססים, הגיע בית המשפט למסקנה כי אמנם למצבו הנפשי של המערער הייתה השפעה מסוימת, אך היא לא פגעה באופן משמעותי בהבנתו או בשליטתו. נוכח אופיין המתוכנן מראש של העבירות, חומרתן ומסוכנות פוטנציאלית הנשקפת מהמערער, החליט בית המשפט שלא להקל על עונש המאסר המשמעותי. בית המשפט הדגיש את הבטחת השמירה על אפקטיביות ההרתעה המשפטית ואת אמון הציבור, ובכך דחה את הערעור הן מטעמי אחריות והן מטעמי גזר דין. השופטים הסכימו, אישרו את פסק הדין הקודם והותירו את גזר הדין על כנו.