דב"ע לא/68 - 0

תקציר

המקרה סובב סביב עובדת שאספה באופן קבוע את תינוקה מבית סבתה בדרכה הביתה מהעבודה. העובדת ירדה בדרך כלל מהאוטובוס תחנה אחת מאוחר מהנדרש, מה שהוסיף כ-300 מטרים לנסיעתה. למרבה הצער, היא נפצעה כשירדה מהאוטובוס באחת הפעמים האלה. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתה לתגמולים, בטענה כי פציעתה אינה נחשבת לתאונת עבודה משום שסטתה מדרכה הרגילה. על המקרה הוגש ערעור לבית הדין לעררים של ביטוח לאומי. בית הדין נדרש להכריע האם סטיית העובדת מדרכה הרגילה מהווה "סטייה של ממש" לפי סעיף 37(א) לחוק הביטוח הלאומי, אשר תחריג את תאונתה מלהיות מסווגת כתאונת עבודה. בבואו לפרש את החוק הגיע בית הדין לראשונה למסקנה כי חריגתו של העובד אינה "סטייה של ממש". המונח "אמיתי" חל הן על "הפסקה" והן על "סטייה", ומצביע על כך שסטייה קלה או רגילה לא הספיקה כדי לפסול תאונה מלהיחשב קשורה לעבודה. תחת זאת, הקביעה אם חריגה היא "ממשית" תלויה בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה. בית הדין בחן גם האם בית סבתה של העובדת יכול להיחשב כ"מעון ילדים" לפי סעיף 37(ב) לחוק הביטוח הלאומי. סעיף זה קובע כי פעולות מסוימות, לרבות הרמת ילד ממעון ילדים, לא ייחשבו כחריגה של ממש. בית הדין הגיע למסקנה כי כוונת המחוקק מאחורי סעיף זה הייתה לכלול מעונות מוסדיים לילדים ולא בתים פרטיים. לפיכך, מעשיו של העובד לא נפלו תחת סעיף זה. בסופו של דבר קבע בית הדין כי יש לראות בתאונה של העובדת תאונת עבודה משום שהחריגה שלה לא הייתה תאונת עבודה של ממש. פסק הדין אושר, והערעור נדחה. דעת הרוב הדגישה את הגמישות הנדרשת במקרים כאלה כדי למנוע עוול, והבהירה כי סטייה קלה של כ-300 מטר מנתיב העובד במקרה זה אינה צריכה להיות מסווגת כסטייה של ממש.