עת"מ 17898-01-11

תקציר

המקרה שלפנינו הוא עתירה לביטול החלטת המשיב לדחות בקשת מקלט בישראל, בטענה כי היא בלתי סבירה ובלתי חוקית נוכח הסכנה הנשקפת לעותר עם גירושו לארץ מוצאו. העותרת טוענת כי הראיון שנערך לא היה מספק, ומבקשת צו ביניים שימנע את הוצאתם מהארץ עד להכרעה בעתירה. מאות עתירות דומות הוגשו לאחרונה, רובן של אנשים פרטיים המבקשים להאריך את שהותם בישראל מסיבות כלכליות. ההיבט המשפטי של עתירות אלה המשותף לכל המקרים נדון תחילה, ועניינו האמנה בדבר מעמדם של פליטים (1951) והליכי הטיפול בבקשות למעמד פליט בישראל. על בית המשפט להחליט האם אדם הנמצא בסכנת חיים מסיבות פליליות, כלכליות, אישיות או אחרות נופל להגדרת "פליט", ואם לאו, האם ניתן להרחיקו מהארץ ולגרשו לאותה מדינה מסוכנת או אחרת, ואם יש לתת לו זמן להיערך ליציאתו. השופט מפנה לפסיקה קודמת (אלטאי) הקובעת כי אין לגרש אנשים למקום שבו נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם, גם אם אינם עונים להגדרה של "פליט". הנוהל הישן לטיפול בבקשות אלה, הקיים מאז שנת 2002, כלל סינון ראשוני של נציבות האו"ם לפליטים, ולאחר מכן טיפול נוסף והחלטה של שר הפנים. בשנת 2005 נחקק תיקון לחוק המאפשר לנציבות האו"ם לפליטים להמליץ על דחייה מיידית של בקשות שלא ביססו טענה לכאורה. הנוהל החדש, שיושם ב-2 בינואר 2011, מחייב הגשת בקשות בתוך שנה מיום הכניסה לישראל ומחייב סינון ראשוני קפדני יותר. הנוהל החדש הוחל רטרואקטיבית, שלטענת העותרים אינו חוקי ואינו סביר. השופט מדגיש את הצורך בהקפדה על דרישות פרוצדורליות ועל המדינה להבטיח כי מועמדים שחייהם בסכנה לא יגורשו. בקשות שעליהן אין תוחלת, כגון בקשות מטעמים כלכליים או של יחידים שמיצו את שהותם החוקית בישראל, יש לדחות על הסף, במיוחד אם אין בהן כל ראיה לסכנת חיים. במקרים אחרים יש ליתן צו ביניים למניעת גירוש עד לשמיעת העתירה, תוך נטייה להעדיף את מתן צו המניעה אם קיים ספק בדבר הסכנה לחיי המבקש. מומלץ לעורכי דין לבחור בקפידה תיקים עם ראיות לכאורה למצבים מסכני חיים. השופט מתווה את הליך הטיפול בבקשות לצווי ביניים, המשתנה בהתאם לפרטי כל מקרה. במקרה הספציפי הנדון, העותר – אזרח פיליפיני – נכנס לישראל בשנת 2002 באמצעות אשרת עבודה ושהה שלא כדין במשך כשלוש שנים. העותרים לא טענו לסכנה כלשהי לחייהם בהליכים משפטיים קודמים ורק בשנת 2010 הגישו בקשת מקלט. השופט מוצא כי הבקשה נעדרת כל ראיה לסכנה ולכן מחליט לדחות אותה על הסף. ההחלטה מתקבלת מבלי לחייב את עורכי הדין של העותר בהוצאות אישיות, תוך ציפייה מהם לבחור תיקים מתאימים לעתירה.