דב"ע לח/40 - 3

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור של מעסיק על פסק דין המחייב אותו לשלם לעובד סכומים שונים בעקבות התפטרותו. חלקו הראשון של פסק הדין מתייחס לתוספת לשכרו של העובד בסך 56.70 לירות לחודש, אותה קיבל העובד עד להתפטרותו. העובד ויתר על סכום זה בהסכם פרטני עם המעסיק, ולכן בית הדין קבע כי אין צורך להתחשב בסכום זה בעת חישוב הפיצויים. החלק השני מתייחס לחוזר שהוציא המעביד, שהתווה תעריף חדש לעובדים מינואר 1975. בית הדין קבע כי חוזר זה חל על כלל העובדים החל מיום 1.1.1975, ולכן העובד היה זכאי להטבות המפורטות בחוזר במהלך העסקתו, עד להתפטרותו ביום 15.11.1975. זכאות זו לא ויתרה על ידי העובד בהסכם האישי ביניהם, שלא הזכיר שכר. לפיכך, המעסיק נדרש לשלם לעובד את הפרשי השכר הרלוונטיים. עם זאת, חלקו השלישי של פסק הדין מתייחס לתביעת העובד להגדלת תשלום הפיצויים החד פעמי, לצורך התחשבות בתוספת השכר בחוזר. בית הדין קבע כי מאחר שהעובד לא היה זכאי לכל פיצוי סטטוטורי או חוזי עם התפטרותו, ומאחר שבהסכם הפרט נקבע סכום מוסכם, לא ניתן להגדיל את הפיצוי. בסך הכל, הערעור נחל הצלחה חלקית; החלטות הערכאה הנמוכה יותר בוטלו בחלקן, כך שהמעסיק נדרש לשלם לעובד רק את הפרשי השכר, בתוספת ריבית, וחלק קטן מאגרות בית המשפט.