ע"א 739/89

תקציר

בעניינם של המערערים שבבעלותם בניין בתל אביב עם הגבלות על שימוש והיתרים, בחן בית המשפט העליון האם עדיין יש להטיל ארנונה (ארנונה) למרות ריקונו הממושך של הבניין. הבניין, שהיה בעבר בית משפט מחוזי, עמד בפני הקפאת פיתוח, ודרש היתר מיוחד לשימוש שאינו ציבורי. המערערים טענו כי חויבו במס בלתי הוגן מאחר שלא יכלו להשתמש בנכס, טענו כי אינם "מחזיקים" כהגדרתם בחוק וערערו להגנתם על שומת שווי השכירות האפסית. עם זאת, התנגדותם הראשונית נדחתה בשל היעדר עילה לגיטימית לפי חוק הרשויות המקומיות, המתמקד בעיקר באי-התאמות טכניות. בית המשפט העליון ציין כי סמכות מוניציפלית לפי סעיף 274ב אינה מחייבת עמידה בקריטריונים מיושנים (כגון אלה שבסעיף 273 המתעדפים שווי שכירות) לצורך קביעת מס, תוך אימוץ סטנדרטים גמישים אך סבירים. בית המשפט הכיר בכך שהמערערים לא מיצו את כל הדרכים האפשריות להקל על ההשכרה, כגון הגשת בקשה לשימוש מיוחד, שלא הוכח כי תידחה. בנוסף, המושג "מחזיק" אינו תלוי רק ביכולת השימוש של הנכס, אלא הוא פשוט מבחינה מנהלית לצורכי מס. בית המשפט ציטט את סעיף 280 לפקודת העיריות, המאפשר הפחתה או פטור ממס במקרים מוצדקים, והציע כי המערערים יוכלו לערער על כך, אך דחה הקלה במקרה זה מכיוון שלא ננקטו הליכים מנהליים כאלה. לפיכך, הערעור נדחה ללא קנס בהוצאות, תוך שהוא מחזק את החלטת בית המשפט המחוזי.