עמ"מ 8788/03

תקציר

במקרה זה הואשם המערער בעבירות ביטחון ושוחרר תחילה במעצר חלופי על ידי בית המשפט המחוזי. עם זאת, שר הביטחון הוציא צו מעצר מינהלי מכוח חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), בהסתמך על ראיות חסויות המצביעות על כך שהמערער היווה סיכון ביטחוני חמור. בית המשפט העליון אישר החלטה זו, תוך שהוא מדגיש את ההבחנה בין הליך פלילי להליך מנהלי. בעוד שמעצר פלילי מסתמך על ראיות קבילות המוצגות במשפט, מעצר מנהלי מאפשר הסתמכות על ראיות חסויות או בלתי קבילות בשל שיקולי ביטחון לאומי. בית המשפט הכיר בכך שהסדר זה מגביל מאוד את יכולתו של העציר לערער על המעצר, שכן ראיות כאלה אינן ניתנות לגילוי מלא בפני העציר או עורך דינו. חרף טענת המערער כי המעצר המינהלי עוקף את שחרורו מהתיק הפלילי, ציין בית המשפט פער משמעותי בין הראיות הקיימות בהליך פלילי פתוח לבין החומר החסוי המשמש בהחלטות מינהליות. ניסיונות קודמים להגביל את המערער באמצעים פחותים, כמו מעצר בית, לא הועילו והצדיקו את המעצר. יתר על כן, בית המשפט דחה את הטענות בדבר אזרחותו הישראלית של המערער המשפיעה על תחולת החוק, וציין כי הוא נוגע לכל "אדם מסוים" המהווה איום. בית המשפט התייחס גם לחששות בדבר תנאי המעצר, והדגיש כי יש להתייחס למערער באופן שונה מעצור פלילי בשל מעמדו כעציר מינהלי ואופיים הייחודי של צווי מעצר כאלה, שמטרתם למנוע פשעים עתידיים ולא להעניש על מעשי העבר. לפיכך נדחה הערר, שאישר את המעצר המנהלי כהכרחי לביטחון הציבור והמדינה.