דב"ע שם/9 - 4

תקציר

בית המשפט קבע כי ההסכם משנת 1966 בין ההסתדרות למדינת ישראל היה הסכם קיבוצי, למרות טענות ההסתדרות ההפוכות. בית המשפט הדגיש את היתרונות של סיווג זה עבור שני הצדדים. בנוסף, קבע בית המשפט כי ההסכם משנת 1973, שהתייחס לקרן פנסיה וקרן תגמולים, קבע במפורש כי תשלומים ל"מבטחים" מחליפים פיצויי פיטורים לעובדים הזכאים לפנסיה. השופטת לא מצאה עילה להתערב בתוכן ההסכם הקיבוצי והדגישה את האוטונומיה שמעניק הדין הישראלי לשותפים ליחסי עבודה. כמו כן, דחה בית המשפט את טענת ההסתדרות כי התשלומים למבטחים אינם מחליפים כראוי את פיצויי הפיטורים בשל ערכם הכמותי הנמוך יותר. השופטת ציינה כי טענה זו אינה מביאה בחשבון את העובדה המכרעת כי הסוגיה מוסדרת בהסכם קיבוצי. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי יש לדחות את הבקשה לפסק דין הצהרתי, וסירב לחייב את ההסתדרות בהוצאות, תוך שמירה על מדיניותה שלא לעשות כן בהליכים קיבוציים.