ע"א 375/84

תקציר

בסכסוך משפטי מורכב הנוגע לבעלות על הקרקע, ביקשו המערערים לאכוף הסכם משנת 1944, בו טענו כי אביהם המנוח רכש קרקע מיורשי הבעלים המקורי. הסכם זה סותר הסכם קודם משנת 1935 על אותה קרקע שבה היה מעורב המשיב מס' 7. הקרקע הייתה בשליטה ירדנית בין השנים 1948 ל-1967, והיורשים הוכרזו "נפקדים" על פי חוק נכסי נפקדים. בשנת 1971 ניתן פסק דין שהורה לרשום את הנכס על שם חברה משיבה, ובהמשך ערערו עליו המערערים שתביעתם לרישום הקרקע נדחתה, שכן הם לא הצליחו להוכיח את קיומו של ההסכם מעבר לספק סביר, סטנדרט מחמיר המתחייב בשל מעמד הנפקדים של יורשי הבעלים המקורי. המערערים תבעו גם השבה בגין התשלום שבוצע עבור הקרקע, אך הדבר הועלה בשלב מאוחר מדי של ההליך ונעדר הוכחות מבוססות. בית המשפט העליון הדגיש את הצורך להוכיח הסכמים באמצעות מסמכים מקוריים וראיות משניות רק אם המקור אבד או הושמד. טענת המערערים נחלשה עוד יותר נוכח עדותו הבלתי מהימנה של עד באשר לאמיתות ההסכם. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את הערעור, בנימוק של היעדר הוכחות מספיקות לקיומו של ההסכם ותוכנו, וסוגיות פרוצדורליות הנוגעות להגשה מאוחרת של תביעת ההשבה. בית המשפט דחה את הערעור הן בנוגע לאכיפה והן להשבה ולא הורה על הוצאות, בהתאם לעקרונות שנקבעו בדין המהותי והפרוצדורלי.