ד"מ 69677-12-20

תקציר

התובע, עובד ניקיון, הגיש תביעה נגד שני נתבעים – הנתבע מס' 1, מעסיקו לכאורה, והנתבעת מס' 2, בעלת חנות ציוד הספורט בה עבד – בגין תשלום זכויות שונות המגיעות לו במהלך עבודתו. הנתבע מס' 1 לא הגיש כתב הגנה. בית המשפט מצא כי התובעת עבדה אצל הנתבעת מס' 2 מנובמבר 2019 ועד יוני 2020. עוד נקבע כי שכרה השעתי של התובעת עומד על 32 ₪, למרות טענת הנתבעת כי מדובר בשכר מינימום של 29.12 ₪. עם זאת, השופטת דחתה את טענת התובע כי שני הנתבעים היו מעסיקים משותפים, וקבעה כי התובע הודה בכתבי הטענות כי הועסק על ידי הנתבעת מס' 1. באשר לחוק הגברת האכיפה, בית המשפט הטיל על הנתבעת מס' 2 את האחריות לאי קביעת דרך לעובדים לדווח על הפרת זכויותיהם ולאי עמידה בדרישות החוק לעניין ההסכם החוזי בין הנתבעים. משכך, חויבה הנתבעת מס' 2 לשלם לתובע את הזכויות המגיעות לו. השופטת קבעה כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים, שכן עבד מספר חודשים בלבד. עם זאת, הנתבע חויב לשלם לתובע 1,454 ₪ עבור הפקדות לפנסיה ו-1,615 ₪ עבור הפקדות לקרן פיצויים, כפי שנקבע בצו ההרחבה בענף הניקיון. תביעת התובעת להפקדות בקרנות השתלמות נדחתה, שכן חוק האכיפה המוגברת אינו מכסה רכיב זה. כמו כן נפסקו לתובע 960 ₪ עבור פדיון חופשה ו-128 ₪ עבור דמי חג. בתוך כך, תביעתו להודעה לעובד נדחתה, שכן החוק הרלוונטי אינו נופל תחת חוק הגברת האכיפה. בסופו של דבר, התביעה נגד הנתבעת מס' 2 התקבלה, והם חויבו לשלם לתובע את הסכומים הנזכרים לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה. בנוסף, חויבה הנתבעת מס' 2 לשאת בשכר טרחת עורך דינה של התובעת, בסך 2,500 ₪. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים ויועבר אליהם בהמשך.