בג"צ 7007/23

תקציר

בית המשפט דחה את העתירה שערערה על החלטת המפקד הצבאי לתפוס קרקעות לצרכים ביטחוניים, תוך הדגשת סמכותם של ראשי הצבא להבטיח ביטחון באזורים מבוקרים בהתאם למשפט הבינלאומי והישראלי. העותרים טענו כי הצו הונע ממניעים אזרחיים ולא מצורך צבאי, אך בית המשפט אישר פסיקות קודמות לפיהן הגנה על אזרחים יכולה להיות צורך ביטחוני-צבאי. הובאו התייחסויות ספציפיות למקרים קודמים, תוך הדגשת שיקול הדעת של הצבא בפרשנות צורכי ביטחון והתייחסות של בית המשפט למומחיותם. העתירה עסקה בסלילת כביש עוקף בכביש 55, המוצדקים באירועי טרור חוזרים ונשנים ובצורך למנוע פיגועים נוספים, בדומה למקרים קודמים של תשתיות באזורים נפיצים. למרות טענות להצדקות ביטחוניות שטחיות, בית המשפט הכיר באיום קונקרטי ומיידי. בית המשפט גם דחה את הרעיון של השפעה זרה על ההחלטה, וטען כי אין ראיות משמעותיות. צוינו מאמצים למזער את הפגיעה בתושבים המקומיים ולהבטיח מידתיות, כגון תכנון מעברים תת-קרקעיים והעתקת עצים. הטבות לפלסטינים מקומיים נחשבו כסיוע למטרה הביטחונית. פתרונות חלופיים שהציעו העותרים נמצאו בלתי מספקים כנגד מומחיותו של המפקד הצבאי. האיזון בין מזעור הפגיעה בזכויות לבין צרכים ביטחוניים דחופים הביא את בית המשפט לקבוע כי תפיסת הקרקע מוצדקת, וכל פגיעה ניתנת לקיזוז בפיצוי פוטנציאלי. בסופו של דבר, ההחלטה לדחות את העתירה התבססה על בחינה כוללת של צרכי הביטחון והצעדים שננקטו כדי למתן את ההשפעות הנלוות, ובית המשפט הגיע למסקנה שאין צורך בהתערבות.