ע"פ 25206-02-11

תקציר

הערעור מתייחס ל"הסדר טווח", דהיינו הסדר בין התביעה להגנה שבו התביעה מסכימה לרף ענישה עליון מסוים, בעוד ההגנה חופשייה בטיעוניה לעונש. המערערת, מדינת ישראל, ערערה על החלטת בית המשפט הפרוצדורלי שלא להרשיע את המשיב, למרות שהעונש שהוטל עליו היה בטווח המוסכם. בית המשפט העליון קבע, כי אין מניעה לערעור, שכן המערער לא ביקש לחרוג מהמתחם המוסכם, וכי אי הרשעתו של המשיב אינה עומדת בדרישות לחריג כזה. לפיכך התערב בית המשפט בהחלטה והחליט להרשיע את המשיב. בנוסף, דן בית המשפט בטענת המשיב כי הערעור מהווה אכיפה בררנית ומצא כי הטענה נעדרת שחר. בית המשפט הסביר כי אמנם על התביעה להימנע מערעור משיקולים פסולים, אך המשיב לא הוכיח שיקולים כאלה במקרה זה. לבסוף, הבהיר בית המשפט את נטל ההוכחה והגילוי ביחס לטענות אכיפה בררנית במסגרת ערעורים, וקבע כי במקרה זה המשיב לא סיפק תשתית מספקת לתביעתו. השופט משה יועד הכהן הציע לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המשיב, תוך שמירה על יתר רכיבי גזר הדין, ועמיתיו, השופטים צבי סגל ובן ציון גרינברגר, הסכימו.