רע"א 6614/19

תקציר

במקרה דנן, בחן בית המשפט האם תביעת הנזיקין של המשיבים נגד מדינת ישראל, בגין עוגמת נפש שנגרמה עקב היעדר רישומים בדבר פטירת אחיהם וקבורתו בשנות החמישים, חוסה תחת חוק ההתיישנות. סוגיית תקופות ההתיישנות בדיני הנזיקין הייתה מרכזית, ובפרט ההבחנה בין עוולה נמשכת לבין נזק מתמשך ממעשה חד פעמי. בית המשפט הדגיש כי על פי החוק, תביעה נדחית בדרך כלל אם לא הוגשה בתוך שבע שנים מיום שקמה עילת התביעה. בית המשפט מצא כי המעשים הפסולים הנטענים – אי תיעוד מוות וקבורה – היו מחדלים חד פעמיים שאירעו בשנת 1950, אשר לא היוו עוולה נמשכת. בנוסף, נקבע כי העובדות הרלוונטיות לעילת התביעה היו ידועות לפחות משנת 2001 שבה פורסמו ממצאי הוועדה הממשלתית. מכאן, שלא היה מקום לדחות את תקופת ההתיישנות, כלומר תביעת המשיבים, שהוגשה 16 שנים מאוחר יותר, אכן התיישנה. למרות שהכיר ברגישות הציבורית סביב פרשת "ילדי תימן", קבע בית המשפט כי התביעה המשפטית פקעה, אם כי נותרה חובה מוסרית נפרדת שהמדינה הכירה בה בכך שהציעה פיצוי בהחלטת ממשלה.