ע"פ 424/90

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון בתיק זה סובב סביב עבירת תעבורה בה היה מעורב נהג שנחשד בנהיגה תחת השפעת אלכוהול. הנהג נעצר על ידי שוטרים בגין נהיגה לא יציבה ואי שמירה על נתיב נסיעתו. עם מעצרו, הבחינו השוטרים בריח חזק של אלכוהול העולה מפיו, ודיבורו היה מבולבל ולא קוהרנטי. עם זאת, הנהג סירב לעבור בדיקת דם או בדיקת נשיפה. לאחר מכן הוא הורשע בבית משפט השלום לתעבורה בנהיגה רשלנית, סירוב לשתף פעולה עם בדיקת הנשיפה ונהיגה תחת השפעת חומרים משכרים. בעקבות ההרשעה נגזרו עליו ארבעה חודשי מאסר על תנאי, קנס של 200 שקל ושלוש שנות פסילת רישיון הנהיגה. לאחר מכן פנה המערער לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעורו, והביא אותו לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון בחן את השאלה האם יש לקבוע קריטריונים שינחו את המשטרה בקביעה אם נהג הוא שיכור. בית המשפט קבע כי הרשעה בנהיגה בשכרות יכולה להתקבל על סמך ראיות איכותיות ותצפיות חזותיות והתנהגותיות של הקצין, ולא רק על סמך מדדים כמותיים. כמו כן, הם המליצו לספק למשטרה הנחיות או קריטריונים לזיהוי ותשאול נהגים החשודים בנהיגה תחת השפעה. הדבר יבטיח הערכה מקיפה יותר של המצב ויקבע את קיומו של חשד סביר. בית המשפט התייחס לפסקי דין קודמים והדגיש כי הרשעה המבוססת על ראיות מצטברות והתרשמות עדים היא תקפה. לפיכך, הערעור על ביטול ההרשעה נדחה. עם זאת, בית המשפט העליון הכיר בערך ביישום הנחיות לשוטרים וראה בכוונת המדינה לאמץ הוראות אלה צעד חיובי לקראת סטנדרטיזציה של התהליך. הערעור נדחה, ופסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר נותר בעינו.