ת"צ 3225-01-11

תקציר

פסק הדין דן בסמכותם של בתי המשפט בישראל לדון בתביעות של אזרחים ישראלים החיים בשטחים כבושים. הדין החל באזורים אלה הוא מורכב, שכן הוא מוחזק תחת "תפיסה לוחמתית" ונשלט על-ידי מפקד צבאי על-פי המשפט הציבורי הבינלאומי. סמכויותיו של המפקד הצבאי מאפשרות לו לשמור על הדין המקומי הקיים – במקרה זה, החוק הירדני – וגם לערוך בו שינויים, המביאים למצב משפטי ייחודי. בעוד שסמכויותיו של המפקד כוללות הקמת בתי משפט וקביעת סמכות השיפוט שלהם, בתי משפט מקומיים אלה נועדו בראש ובראשונה לנוחיות התושבים ואינם מגבילים את זכותם לפנות לבתי המשפט בישראל. סמכות השיפוט הבינלאומית של בתי המשפט הישראליים על תושבי אזורים אלה נקבעה באמצעות מערכת הליכים שונה, לרבות הוצאת צווי זימון לנאשמים. במקרה זה, בית המשפט קובע כי לבתי המשפט בישראל יש סמכות לדון בתביעתו של אזרח ישראלי מהשטחים, גם אם עילת התביעה נובעת מהתקנות המקומיות. המפקד הצבאי אינו יכול להגביל את סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל, וסמכות השיפוט של בתי המשפט המקומיים כפי שהיא מפורטת בתקנות אינה חלה על מקרה זה. לפיכך, טענת המשיבים כי לבית המשפט לעניינים מקומיים סמכות שיפוט בלעדית נדחית. ההחלטה מאשרת את סמכותו של בית המשפט הישראלי בעניין, פוסקת למבקש הוצאות ומזמינה את שני הצדדים לדיון מקדמי.