ערר 85042/11

תקציר

שלושת העררים הללו נובעים משומות היטלי השבחה שערכה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב ("הוועדה המקומית") עקב אישור תכנית 2268. המערערים בכל אחד מהמקרים הם בעלי דירות באותו בניין. הערר הראשון (85042/11) מתייחס לגובה היטל ההשבחה. השמאי המכריע קיבל את עמדת הצדדים כי אישורה של תכנית 1680, שקדמה לתכנית 2268, לא השביח את הנכס, והוסיף וקבע כי אין לגבות היטל השבחה בגין הזכויות שנכללו בתכנית 1680 בעת אישור תכנית 2268. הוועדה המקומית טענה כי שגה השמאי המכריע בקביעה זו, וכי יש לחשב את ההיטל תוך התחשבות בזכויות שהוענקו הן בתכנית 2268 והן בתכנית 1680. הוועדה דחתה טענה זו וקיבלה את עמדת השמאי המכריע, ומצאה אותה סבירה ומפורטת. הערר השני (85009/15) הוגש על ידי רוכשי הנכס אשר חויבו בהיטל השבחה בגין תכנית 2268, שאושרה שנים לפני רכישתם. הרוכשים טענו כי הם אינם חייבים בהיטל על פי החוק, שכן הם לא היו הבעלים של הנכס בעת אישור תכנית 2268, והתוכנית לא נכללה בכתב ההתחייבות עליו חתמו. הוועדה הסכימה עם הרוכשים וציינה כי ההתחייבות לתשלום ההיטל היא מסמך משפטי ולא ניתן לפרשו ככוללת תכנית שלא הוזכרה בה. זאת ועוד, הוועדה המקומית לא הודיעה למערערים על שומה מכרעת ששינתה את השומה הראשונית שעליה התבסס החיוב. לפיכך, הערעור התקבל. גם הערר השלישי (פ"א 85171/14) התבסס על כך שהיטל השבחה חושב על סמך שומה שנערכה לגבי דירה אחרת בבניין. המערערים טענו כי האישום אינו חוקי וביקשו כי הוועדה תזמן את נציג הוועדה המקומית לחקירה. הוועדה מצאה את התנהלות המערערים לאורך כל הליך הערעור כפסולה, וציינה כי הם סיכמו את ההליכים והגישו בקשות בזו אחר זו ללא כל הצדקה של ממש, והציגו גרסאות עובדתיות סותרות. הוועדה הדגישה כי ההליך בפני ועדת הערר הוא הליך מינהלי מעין שיפוטי בעל תקנות קבועות, והתנהלותם הפקרה של המערערים לאורך כל ההליך משפיעה על גורל בקשותיהם. הוועדה דחתה את בקשת המערערים לתקן את כתב הערר, קיבלה את הערר המקורי, וקבעה כי היטל ההשבחה שיוטל על המערערים ייעשה על פי שומת השמאי המכריע. עם זאת, מאחר שהתנהלות המערערים אילצה את הוועדה המקומית להגיש תגובות רבות ומיותרות, החליטה הוועדה שלא לפסוק הוצאות למערערים.