ת"א 46896-07-14

תקציר

התובעת, שבשנת 2007 הוקנתה לה הזכות לגבות חוב מתיק ההוצאה לפועל של אמה, טענה כי הנתבע, עורך דינה, התרשל בכך שלא מנע את ביטול העיקול על דירת החייב, שהביא למכירת הדירה ולאובדן האפשרות לגבות את החוב. התובעת טענה כי לו הנתבעת הייתה פועלת בחריצות, בפרט על ידי מילוי הוראות הרשם בשנים 2003 ו-2006 הנוגעות למינוי כונס נכסים למימוש הדירה, היא הייתה יכולה לגבות ממכירת הדירה סך של 248,000 ₪. בית המשפט מצא כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה. טענותיו הכלליות של התובע כי הנתבע התנהל כפי שהתנהל משום שהתיק לא היה כלכלי והטענות הכלליות בדבר חובת הזהירות של עורך דין כלפי לקוחו לא היוו ראיה מספקת. בית המשפט נקט משנה זהירות במקרה קיצוני זה, והתובעת לא הצליחה להוכיח קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעת לבין נזקיה. בית המשפט מצא כי עדותה של התובעת לוקה בחוסר אמינות, במיוחד בכל הנוגע לידיעתה על ביטול העיקול ואי פעולתה לאחר שהנתבע חדל לייצגה בשל ניגוד עניינים. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי התנהלותו של הנתבע לא הייתה רשלנית, שכן הוא הסתמך באופן סביר על הרישומים הקיימים ועל אישור הזכויות מחברת עמיגור, חברה משכנת, אשר הוכיח קיומו של עיקול תקף. הנתבע גם הפעיל שיקול דעת סביר כאשר החליט שלא להמשיך בהליך כינוס הנכסים, בשל סיכויי ההצלחה הנמוכים, בהתחשב במצבו הכלכלי והמשפטי של החייב. בית המשפט ציין כי ביטול העיקול נבע מתקלה בהוצאה לפועל, מהתנהלות בנותיו של החייב ובא כוחן, וממחדל התובעת לפעול לאחר שהנתבע הפסיק לייצגה. בחירתה של התובעת למקד את תביעתה אך ורק בהתנהלות הנתבע לא הייתה ראויה, והיא לא הוכיחה כי ניתן היה לממש את הדירה אילו העיקול היה עומד על כנו. לפיכך נדחתה התביעה, והתובע חויב לשלם לנתבעת הוצאות בסך של 20,000 ₪.