עמ"נ 18476-10-16

תקציר

המקרה, פלונית ואח' נ' משרד הפנים, סובב סביב רישום ילדים שנולדו בישראל לתושבים שעברו לאזור יהודה ושומרון. המסגרת הנורמטיבית המסדירה סוגיה זו מוסדרת בעיקר בסעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, המקנה שיקול דעת לשר הפנים להעניק רישיונות ישיבה. תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל קובעת עוד, כי מעמדם של ילדים בישראל תואם לזה של הוריהם. עם זאת, החוק אינו מעניק מעמד אוטומטי לילדים שנולדו בישראל; במקום זאת, היא דורשת הוכחה של שנתיים למרכז חיים במדינה. חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) אוסר על מתן מעמד לתושבי האזור, אך קובע חריג לקטינים עד גיל 14 כדי למנוע את ניתוקם מההורה המשמורן השוהה בישראל כדין. מספר פסקי דין עיצבו את פרשנותה של תקנה 12, תוך הדגשת הצורך לשקול את טובת הילד ואת שלמות התא המשפחתי. יש לציין כי בתי המשפט קבעו כי שלילת מעמד מילדים במהלך "תקופת הביניים" לפני מילוי דרישת השנתיים היא בלתי סבירה. במקום זאת, על משרד הפנים להעניק להם רישיונות ישיבה זמניים. הנהלים שהוציא משרד הפנים המשיב התפתחו עם הזמן, ותחילה דחו בקשות על הסף מבלי להוכיח מרכז חיים של שנתיים. עם זאת, הם תוקנו בעקבות פסיקות בית המשפט. המערערת, פלונית, טענה כי פנתה למשרד הפנים פעמיים בשנת 2013 על מנת לרשום את ילדיה, אך נמסר לה בעל פה על ידי פקידה כי הבקשה תידחה בשל אי עמידה בדרישת השנתיים והמליצה להגיש בקשה חוזרת בתום התקופה שחלפה. נהלי המשרד באותה עת תאמו את החשבון הזה. בית המשפט קיבל את גרסתה של פלונית לאירועים, ומצא כי סביר להניח שהיא קיבלה מידע כזה מהפקיד. בעקבות זאת, קבע בית המשפט כי יש לדון בעניינה כבקשה שנדחתה בתקופה שבה ילדיה היו מתחת לגיל 14. מאחר שהמשפחה השלימה בשנת 2015 את דרישת מרכז החיים לשנתיים, הורה בית המשפט למשרד להעניק למערערת מס' 2, שהייתה מתחת לגיל 14 בעת הגשת הבקשה לכאורה בשנת 2013, אשרת א/5, במקום להפנות אותה לקבלת היתרי מת"ק מתחדשים. פסק הדין הדגיש את נסיבותיו הייחודיות של המקרה, והמשרד נדרש לשאת בהוצאות המערערים.