ק"ג 3969-03-19

תקציר

התובע, שהיה עובד הנתבעת, הגיש תביעה כנגד אי עמידתה של הנתבעת בתנאי הפוליסה הפנסיונית שסיכמו הצדדים. לטענת התובעת, הפוליסה לא תאמה את ההסכם בפועל בין הצדדים, והנתבעת ניכתה פרמיות ביטוח גבוהות מהמקובל. הנתבעת טענה כי הפוליסה משקפת נאמנה את הסכמת התובע. בית המשפט בחן את שלבי כריתת חוזה הביטוח ומצא כי הסכמת התובע נדרשה לבחירת המסלול הבסיסי ולביטוחים נוספים. בית המשפט מצא קשיים גם בעדויותיהם של התובעת ובעלה על הנסיבות שבהן נכרת החוזה, אך משקלה של עדותו החסרה של סוכן הביטוח – שנחשב לשלוחה של הנתבעת – היה גדול יותר. הנתבעת הייתה חייבת להציג הסכם תקף ומלא, אך היא לא עשתה כן. עוד מצא בית המשפט כי לא ניתן להסיק את הסכמת התובעת לכיסויים הנוספים ממסמכי הפוליסה, הדוחות השנתיים או ההתכתבויות בין הצדדים בשנים 2009–2010 ו-2016–2018. לפיכך, קבע בית המשפט כי התובעת לא נתנה את הסכמתה לבחור במסלול הבסיסי או להוסיף את הביטוחים הנוספים בעת כריתת החוזה או לאחריו. עם זאת, בית המשפט קבע כי ניתן לראות בהתנהלות התובעת בעקבות מכתב ההסבר של הנתבעת בשנת 2010 כהשלמה בהתנהגות. התובעת לא פעלה לשינוי תנאי הפוליסה למרות שהייתה מודעת לתנאיה ולאפשרות לעשות כן. לפיכך, ניכוי הפרמיות בגין ביטוח ללא הסכמת התובע החל ממכתב זה ואילך. בית המשפט דן גם בהתיישנות וקבע כי עילת התביעה מתחדשת מדי חודש כאשר הנתבע ניכה את הפרמיות בניגוד להסכם. כתוצאה מכך, מרוץ ההתיישנות החל מחדש בכל חודש. בית המשפט מצא כי התנהלות הנתבעת עולה כדי הטעיה כהגדרתה בחוק ההתיישנות, אך הקשר בין התנהלות זו לבין הימנעותו של התובע מהגשת תביעה נותק במכתב ההסבר של הנתבע בשנת 2010. לסיכום, בית המשפט קיבל חלקית את התביעה. הנתבעת נדרשה להשיב את הפרש הניכויים שבוצעו בין אפריל 2012 למרץ 2016, אשר נוכו בשיעור של 20%-28% לביטוח, בעוד שהתובע היה צריך להיות מנוכה בשיעור של 10%. כמו כן חויב הנתבע לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪.