ע"ע 393/05

תקציר

פסק הדין מתייחס למקרה של דחיית תביעה על יסוד התיישנות. היא מדגישה את ההעדפה השיפוטית לבחון תביעות לגופן ולא לדחות אותן על הסף, במיוחד בבתי הדין לעבודה. הרציונל העומד מאחורי דיני ההתיישנות נבחן, וצוין כי הם משמשים לאיזון בין זכותו של תובע לבקש צדק לבין צרכים חברתיים לטיפול בתביעות במועד. עם זאת, החוק כולל גם חריגים למניעת דחייה לא הוגנת של תביעות בשל בעיות טכניות פרוצדורליות. סעיף 15 לחוק ההתיישנות מאפשר השעיית תקופת ההתיישנות אם הליכים קודמים לא הוסדרו באופן מהותי, ומתיר תביעות מחודשות ללא קנס. ההחלטה בוחנת האם השיהוי של התובעים היווה חוסר תום לב או ניצול לרעה של ההליך, ובסופו של דבר מוצאת כי אמנם הייתה רשלנות, אך לא הייתה אינדיקציה לחוסר תום לב. משכך, דחיית תביעת התובעים בעבר על ידי בית הדין האזורי נקבעה כבלתי צודקת ובלתי מידתית. פסק הדין מחייב לבחון מחדש את התביעה לגופה, תוך הדגשת העדפת שמירה על זכויות מהותיות על פני חסמים פרוצדורליים. המשיב נדרש לשלם למערערים הוצאות, דבר הממחיש את נטייתו של בית המשפט להבטיח הליך משפטי הוגן.