בג"צ 8084/02

תקציר

העותרים, מחבלים ובני משפחותיהם, ערערו על החלטת המשיב להרוס ולאטום את בתיהם במזרח ירושלים מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, בעקבות מעורבותם של העותרים בפיגועי התאבדות ובתקיפות קשות אחרות. בית המשפט העליון דחה את העתירות, תוך שהוא מותיר את שיקול דעתו של המשיב ליישם אמצעים אלה. בית המשפט קבע כי התקנות, שהיו קיימות לפני חוק היסוד, תקפות ויש לפרשן באופן מידתי על רקע חוקי היסוד. תכליתה של תקנה 119 הייתה הרתעה ולא ענישה, והעונשים החמורים בהליך הפלילי נגד המחבלים לא שללו את הצורך באמצעים אלה. חומרתם הרבה של מעשי העותרים הצדיקה את החלטת המשיב, שנמצאה מידתית. בית המשפט הדגיש כי אמצעים אלה כוונו רק לבתי המחבלים עצמם ולא למשפחות, והמשיבה התחייבה לנקוט אמצעי זהירות כדי להימנע מפגיעה במבנים סמוכים. השופטת ביניש והשופטת פרוקצ'יה הסכימו עם פסק הדין.