רת"ק 41315-12-18

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין קודם של בית המשפט לתביעות קטנות בנוגע לשתי תביעות נפרדות שאוחדו לתיק אחד. התביעות, שהוגשו על ידי המשיבים ברמן-אולמן ולוי דירה, היו לפיצוי מהמבקשת, יזמית פרויקט "סיטי טאוור" בחולון, בגין איחור במסירת דירותיהם. פסק הדין המקורי, שניתן על ידי השופטת שלומית בן יצחק, פסק לטובת המשיבים, והורה למבקש לשלם לכל זוג 31,500 ש"ח פיצוי בגין איחור במסירה, ו-1,000 ש"ח בגין עוגמת נפש. בנוסף, חויבו המבקשים לשלם 350 ש"ח דמי עדות. פסק הדין התבסס על הקביעה כי גרסת המשיבים, אשר ייחסו את העיכוב לאי חיבור החשמל במועד, הייתה אמינה יותר, והמבקש לא הביא ראיות מספיקות לסתור זאת. המבקש טען, כי שגה בית משפט קמא בפרשנותו לחוק המכר (דירות) ולהתניות החוזיות, וכי ממצאיו העובדתיים של השופט אינם נכונים. לגופו של עניין, טען המבקש כי הדירות נמסרו בתוך תקופת החסד, וכי דירות המשיבים חוברו לחשמל, כך שהעיכוב לא נבע ממעשה או מחדל כלשהו מצדם. הם גם חלקו על גובה הפיצוי שהורו וטענו כי השופט היה צריך לקבל את ראיותיהם בנוגע להודעת המסירה. בקשת רשות הערעור נדחתה מן הטעם שפסק הדין המקורי התבסס על ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות של בית משפט קמא, אשר דינן להתבטל רק בנסיבות חריגות. השופט שבחן את בקשת רשות הערעור מצא כי החלטתו של בית משפט קמא הייתה סבירה, וכי אין מדובר במקרה של עוול חמור או עניין בעל חשיבות משפטית גבוהה המצדיק התערבות. זאת ועוד, השופט הסכים עם קביעתו של בית משפט קמא בדבר גובה הפיצוי, וקבע כי די בראיות המשיבים בעניין זה. משכך, נדחתה בקשת רשות הערעור, ופסק דינו המקורי של בית המשפט לתביעות קטנות אושר.