ע"פ 4492/01

תקציר

המערער הואשם תחילה בהצתה בגין הצתת רכבו הפרטי של שוטר, בעיקר על סמך זיהויו של הקצין. לאורך המשפט התעוררו ספקות לגבי זיהוי זה, שהביא לשחרורו של המערער בתנאים מגבילים. בסופו של דבר חזרה בה התביעה מכתב האישום, והביאה לזיכויו של המערער. עם זאת, בית המשפט המחוזי לא העניק פיצויים, וראה בזיכוי כזה המבוסס על ספק ולא על זיכוי מוחלט. בערעור הבהיר בית המשפט העליון כי הזיכוי הוא "מוחלט", שכן הוא מונע ספקות בדבר חפותו של המערער בשלב המשפט. למרות הזיכוי, הפיצוי לא ניתן באופן אוטומטי; התנהלותו של המערער בחקירתו, קרי בחירתו לשמור על שתיקה, נחשבה כמקטינה את תביעתו לשיפוי. בית המשפט ציין כי שתיקתו של המערער בשלב הראשון של ההליך הגבילה את הפיצוי בשל נאותות פעולותיה הראשוניות של התביעה. עם זאת, לאחר שהמתלונן פיתח ספקות לגבי מעורבותו של המערער ולא דיווח עליהם, בית המשפט הכיר בעוול גדול יותר בשלב השני. בנוסף, המערער לא היה זכאי לפיצויים בגין תקופת מעצר הבית, שכן החוקים הנוכחיים מכסים רק מעצר רשמי בגין פיצויים אלה. יתר על כן, בית המשפט הכיר בהשפעה המשמעותית של היותו של המתלונן שוטר, שעדותו השגויה השפיעה באופן משמעותי על מעצרו הממושך של המערער. באיזון בין כל הגורמים, בית המשפט נעתר חלקית לערעור ופסק פיצויים המכסים חלק מתקופת המעצר ומחצית מהוצאות ההגנה, והמליץ על בחינה חקיקתית שתתייחס לפיצויים בגין הגבלות פחות חמורות ממעצר.