ע"א 340/86

תקציר

פסק הדין המדובר הוא פרי מחלוקת משפטית על פרשנותו של סעיף 36(א)(2) לחוק הנכות (תגמולים ושיקום) בדבר זכותה של המדינה לשיפוי בגין תשלומים המשולמים לנכים. דעת הרוב, המיוצגת על ידי השופטים גולדברג והשופטת חלימה, קובעת כי למדינה יש זכות לתבוע שיפוי בגין תשלומי עבר ששולמו לנכים, בתנאי שהם בוצעו בתוך שבע שנים מיום הגשת התביעה. זאת, מתוך הבנה כי כל תשלום מוליד עילת תביעה חדשה המאפסת את תקופת ההתיישנות. עם זאת, דעת הרוב קובעת גם כי תביעת המדינה לתשלומים עתידיים מראש מתיישנת כאשר הנכה מתחיל לקבל קצבאות. השופט לוין חולק על כך, וטוען כי המועד שבו נקבעת הנכות הצמיתה של הפרט אינו רלוונטי. במקום זאת, יש לפרש את זכותה של המדינה לתבוע תשלומים עתידיים כמטריה לתביעותיה, כלומר על המדינה להגיש תביעה אחת המכסה את כל תשלומי העבר והעתיד בתוך שבע שנים מהתשלום הראשון ששולם לאדם הנכה. לדברי השופט לוין, מצבה של המדינה בהקשר זה אינו שונה מכל נפגע אחר הנדרש להגיש תביעה במסגרת תקופת ההתיישנות. המשמעות המעשית של פסק דין זה היא שעל המדינה לאחד את תביעותיה לתשלומים בעבר ובעתיד לתביעה אחת בלתי ניתנת לחלוקה. פרשנות הרוב לחוק מספקת תמריץ ברור למדינה לממש אפשרות זו ולתבוע תשלומים עתידיים מראש כדי להבטיח שתקבל שיפוי הולם. אם המדינה תבחר שלא לתבוע תשלומים עתידיים, היא מסתכנת באיבוד זכותה לשיפוי בגין תשלומים שבוצעו מעבר למגבלת שבע השנים.