רע"א 7907/16

תקציר

בעל דירת שלושה חדרים בתל אביב הגיש בקשה לחופשה כדי לערער על החלטת בית המשפט המחוזי שאישר את פסק דינו של בית משפט השלום. בית משפט השלום קבע כי המשיב, בנם של הדיירים הקודמים בדירה, זכאי לדיירות מוגנת לאחר שננטש על ידי הוריו. המבקשת טענה כי המשיבה אינה זכאית לדיירות מוגנת לפי פרשנותו המצמצמת של חוק הגנת הדייר, וכי פסיקות הערכאות הנמוכות סותרות את הפרשנויות הקיימות לחוק. הורי המשיב היו דיירים מוגנים משנת 1982 אך נטשו את הנכס, האם בשנת 2001 והאב בשנת 2007. המשיב טען כי התגורר עם הוריו בדירה מלידה וננטש על ידם. בית משפט השלום האמין לגרסתו של המשיב ומצא כי הוא התגורר בדירה בתקופה הנדרשת, לא היה לו בית מגורים אחר, והוריו ניתקו עמו כל קשר. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, וסירב להתערב בקביעותיו העובדתיות והמהימנות של בית משפט השלום. נמצא כי הוריו של המשיב אכן הזניחו אותו, והמפגשים המזדמנים בין המשיב להוריו לא שינו עובדה זו. ערעורו של המבקש לבית המשפט העליון התבסס על מחלוקת בדבר התקיימותם של התנאים הקבועים בחוק הגנת הדייר והסתכם בניסיון לערער על הממצאים העובדתיים של הערכאות הנמוכות, שבית המשפט העליון לא שש להתערב בהם. שופט בית המשפט העליון הדגיש כי יש לפרש את חוק הגנת הדייר בצמצום, אך ציין כי יש ליישם את הוראות החוק בהתקיים התנאים. במקרה זה, הערכאות הנמוכות יותר מצאו כי התנאים לדיירות מוגנת אכן התקיימו. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחתה.