בג"צ 73/66

תקציר

העותרת, עליזה זמולון, ביקשה לשנות את שם משפחתה כך שיתאים לשם של בעלה הידוע בציבור המנוח, אמיל רוזנהיים, לאחר מותו. שר הפנים סירב לבקשה, מתוך סברה כי השם החדש עלול להטעות את הציבור לחשוב כי העותרת נשואה כדין למנוח. העותר ערער לבג"ץ, אשר ברוב דעות אישר את החלטת שר הפנים וביטל את הצו המותנה. דעת הרוב, שנכתבה על ידי השופט הלוי, קבעה כי טענת העותרת – כי מאחר שהיא כבר ידועה בשם רוזנהיים בקרב מכריה, שינוי השם לא יהיה מטעה – אינה תקפה. הלוי טען כי טעות, בין של יחיד ובין של הציבור, אינה חוזרת על עצמה, וכי לעותר לא הייתה חזקה להמשך קיומה. הוא הדגיש כי האפשרות האובייקטיבית של הטעיה מהווה עילה מספקת לדחיית שינוי השם, ללא צורך בראיות לכוונה להונות. השופט הלוי גם הזהיר מפני הרחבת ההכרה בידועים בציבור מעבר למה שהמחוקק ראה לנכון כדי להבטיח את זכויותיה החומריות של האישה, שכן הדבר עלול לערער את יציבות המשפחה כיחידה המכוננת של החברה. בנוסף, החוק הישראלי הגביל את שינוי השמות ללא הגבלה, כאשר שם המשפחה משמש כסימן היכר לזהותו של אדם ולמצבו המשפחתי. השופטים ברנזון וויטקון, בחוות דעתם המסכמת, הדגישו את חשיבות השמירה על החופש לשנות את שמו של אדם ופירשו את דרישת החוק של "עלול להטעות" כהטעיה בכוונה רעה או במטרה פסולה. עם זאת, הם הגיעו למסקנה כי החלטת השר אינה סבירה ויש לבטלה. בחוות דעת חולקת הסכים השופט קיסטר עם נימוקיו של השופט הלוי והדגיש את ההשפעה השלילית של מגורים עם "ידועים בציבור" על האישה המשפטית וילדיה הקטנים. קיסטר גם הטילה ספק בתוקפם של גירושיה של העותרת מבעלה הקודם והציעה כי סירובו של השר לאפשר את שינוי השם היה מוצדק. השופט לנדוי, אף שהסכים עם פסק דינו של הלוי, הדגיש כי פקיד הרישום אינו מחויב לבחון את תוקפו של פסק דין החוץ לגירושין של העותר. לנדוי עמד גם על ההבחנה בין גישתם של בתי המשפט האזרחיים לבין גישתם של בתי הדין הדתיים בנוגע לתוקפם של נישואין וגירושין זרים. לדברי לנדוי, חוק השמות הגביל את שינוי השמות ללא הגבלה, והאפשרות האובייקטיבית של הטעיה, ללא צורך בכוונת רע, הייתה עילה מספקת לדחייה.