דב"ע נז/79 - 3

תקציר

המשיב, צבי רוטנברג, עבד אצל המערערת, הסוכנות היהודית, במשך 9.5 שנים. העסקתו הסתיימה בשנת 1985, בגיל 48, והוא החל לקבל מהמערערת קצבת פרישה שנתיים לאחר מכן, כשמלאו לו 50. רוטנברג תבע מהסוכנות סעד הצהרתי בנוגע לקצבת הפרישה שלו, בטענה שהוא מופלה לרעה בהשוואה לעובדים אחרים. בית המשפט המחוזי קיבל את טענתו של רוטנברג, והוביל את הסוכנות לערער על ההחלטה. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי בקשת הסוכנות לדחות את התביעה על יסוד כתב ויתור עליו חתם רוטנברג אינה תקפה, שכן רוטנברג לא היה מודע לזכויותיו בעת החתימה. עוד קבע בית המשפט כי אמנם היה על רוטנברג לכמת את טענתו, אך היעדר הכימות לא הפריע לבירור טענותיו לגופן. באשר לנטל ההוכחה בגין אפליה, קבע בית הדין כי הוא נותר בידי רוטנברג, וסירובה של הסוכנות למסור פרטים על הסכמי פרישה עם עובדים אחרים לא העביר אותו לכתפי הסוכנות. לגופו של עניין, בית המשפט מצא כי הסוכנות אכן הפלתה את רוטנברג לרעה בתנאי הפרישה שלו בהשוואה לעובדים אחרים, והורה לסוכנות לשלם לו הוצאות בסך 10,000 שקל. בית המשפט קבע בדעת רוב כי על הסוכנות לחשב את קצבת הפרישה של רוטנברג על פי תנאי מנכ"ל של סגן שר, החל מהיום שלאחר שסיים את עבודתו בסוכנות. עם זאת, בית המשפט החליט פה אחד כי הסוכנות אינה מחויבת לשלם את קצבת הפרישה של רוטנברג בגין עבודתו הקודמת בשירות המדינה, שכן זאת בהתאם להסכם ההעברה שנחתם בין הסוכנות למדינה, שרוטנברג היה צד לו. לבסוף, בית המשפט הפחית את סכום ההוצאות ל-5,000 שקל, שעל הסוכנות לשלם לרוטנברג.