פ"ה 21268-07-20

תקציר

פסק הדין המדובר נוגע לתביעה שהגישו עובדי הרציפים שאינם חברים בהסתדרות אלא בהסתדרות העובדים הארצית. התביעה מערערת על ההחלטה לפצל את ייצוג עובדי הגרירה והעגינה לשני ועדים, והיא מופנית כלפי ארבעה נתבעים. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה מלכתחילה בשל היעדר עילה ויריבות, כמו גם היעדר סמכות עניינית ושיהוי מוגזם. בית המשפט הסכים עם טענות הנתבעים ודחה את התביעה. נמצא כי התובעים לא הקימו עילת תביעה אישית כנגד שלושת הנתבעים הראשונים, אשר הוזכרו רק בקצרה בכתב התביעה. הקובלנה העיקרית הייתה כלפי הנתבעת הרביעית, ההסתדרות, על הקמת ועד נפרד. עם זאת, לבית הדין לעבודה לא הייתה סמכות לדון בנושא זה, שכן הוא חרג מתחומו של חוק בית הדין לעבודה. זאת ועוד, התביעה נגד שלושת הנתבעים הראשונים, שפעלו כאורגנים של ההסתדרות, לא יכלה להידון בבית הדין לעבודה בשל היעדר סמכות עניינית לגביהם. טענת התובעים כי הכלל "לא נעביר עוד" מחייב את בית המשפט לדון בעתירה נדחתה, שכן בית המשפט לא העביר את התיק אלא דחה אותו מחוסר סמכות. בנוסף, בית המשפט מצא כי התביעה נגועה בשיהוי מוגזם, ונימוקי התובעים לשיהוי זה לא היו משכנעים. כתוצאה מכך חויבו התובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 10,000 ₪. פסק הדין, שניתן בהיעדרם של הצדדים, הדגיש את האופי חסר הבסיס של טענות התובעים ואת הצורך שלהם לקחת אחריות על מעשיהם.