ע"א 2215/00

תקציר

החלטת בית המשפט העליון התייחסה למחלוקת על ירושת עזבונו של אליהו יורי, ובפרט בנוגע להעברת חלק נוסף בעיזבון שהוקצה תחילה לאברהם יורי אך בהמשך הוגש ערעור. לאחר מותו של אליהו העבירה אשתו ג'ורג'יה (האם) חלק מזכויות העיזבון שלה לאברהם. עם זאת, בשנת 1983 חתם אברהם על מסמך המורה על העברת חלקו הנוסף בירושה לאחותו, המשיבה, עם חלוקת העיזבון. בהמשך לכך, גם האם חזרה בה מוויתור לטובת אברהם, ובחרה להקצות את אותו חלק למשיב. למרות פטירתו של אברהם בשנת 1987, וערעורו של בנו, אישר בית המשפט את ההעברה על סמך המסמכים עליהם חתמו אברהם והאם, שנחשבו להתחייבות תקפה להעניק את חלק העיזבון במתנה עוד בימי חייו, תוך עמידה בדרישות חוק המתנה. המסמכים הכתובים הוכיחו את כוונתו הרצינית של אברהם, ועיזבונו, שאינו יכול לחזור בו מהתחייבותו לאחר מותו, חייב לכבד הקצאה זו. לאורך כל הדרך דחתה ערכאת הערעור את טענות ההתיישנות והחזות ואישרה את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. משכך, נדחה הערעור, בקובעו כי חלק העיזבון אכן יועבר למשיבה, תוך התגלמות ההתחייבות להעשיר אותה ללא תמורה. המערערת חויבה בהוצאות המשפט, ובכך הסתיימה המחלוקת לטובת המשיב.