ע"א 25703-02-16

תקציר

פסק הדין הנדון הוא דחיית ערעור על פסק דין שהורה על פינוי המערערים מחלקת קרקע בתל אביב, המכונה גוש 9018, חלקות 26, 27, 60 ו-61. המערערים טענו כי יש להם זכויות של שכירות מוגנת במקרקעין, אך בית המשפט קבע אחרת. קביעתו של בית משפט קמא כי המערערים לא הצליחו להוכיח את טענתם לחזקה נוגדת, דבר שהביא לסילוק הגנת ההתיישנות שלהם, אושרה אף היא. בית המשפט הכיר בכך שהמערערים התגוררו על הקרקע שנים רבות, אך לא יכול היה להתעלם מכך שלא היו להם זכויות חוקיות בה, במיוחד בהתחשב בבנייה המאסיבית שביצעו ללא אישור. זאת ועוד, המשיב, הבעלים החוקי של הקרקע, פעל במהלך השנים לפינוי המערערים, והגיש שלוש תביעות פינוי נפרדות. הסכם הדיירות המוגנת, שהיה בלתי חתום ובלתי קריא, לא הקנה למערערים זכויות כלשהן במקרקעין, מה גם שמדובר בחלקה שונה מזו שבה התגוררו. בית המשפט הדגיש כי היתר משתמע לתפוס מקרקעי ציבור ניתן לביטול בכל עת וכי התמהמהותו של המשיב באכיפת זכויותיו לא תורגמה לוויתור על תביעותיו או למתן זכויות למערערים. עוד נקבע בפסק הדין כי יש להתייחס לשאלת הפיצוי והפינוי בנפרד וכי בקשת המערערים לרכוש את הנכס שלא במסגרת מכרז פומבי אינה ישימה במקרה זה. לפיכך נדחה הערר, והמערערים חויבו לפנות את הקרקע עד ליום 1.3.2020. השופטים, סגני השופטים קובי ורדי וישעיהו שנלר, והשופטת עינת רביד, הסכימו עם ההמלצה והדגישו כי למרות פסק הדין, על הצדדים להמשיך במשא ומתן כדי להגיע לפשרה. הפיקדונות שהופקדו על ידי המערערים היו אמורים להיות מוחזרים, ובכך לסמן את תום ההליכים.