עת"מ 23789-10-12

תקציר

העותר מבקש לערער על הארנונה שנגבתה ממנו בגין נכס שהחזיק בשנים 1995-2004, ואולי אף מעבר לכך. תחילה הוא טוען כי מעולם לא הוצג בפניו הסכם שכירות, אולם טענה זו נדחית שכן הוא הודה בעתירה כי החזיק בנכס. העותר גם לא הביא ראיות לכך ששילם תשלומים כלשהם עבור הארנונה בתקופת בעלותו, למרות שנטל ההוכחה רובץ עליו. לפיכך, גם תביעתו בעניין זה נדחית. בית המשפט דוחה גם את טענת העותרת כי החוב בגין ארנונה התיישן, שכן המשיב הגיש הודעות דרישה שנשלחו לעותרת בשנים 2005, 2006, 2008, 2009 ו-2012. עם זאת, השופט פוסק לטובת העותר בעניין תקופת ההתיישנות, וקובע כי המשיב לא פתח בהליכי גבייה אמיתיים, רצופים וסדירים, בתוך זמן סביר. לפיכך, החוב לפני יוני 2005, שבע שנים לפני העיקול, הוא חסוי על פי חוק. באשר לתקופה בה טוען העותר כי נטש את הנכס, פוסק השופט לטובת העותר ביחס לתקופה שלאחר חודש נובמבר 2008, שבמהלכה ידעה העירייה כי הנכס נטוש, ומשכך אין העותר חייב בארנונה ממועד זה ואילך. עוד קובע השופט כי מצב הנטישה הנטען של הנכס אינו טענה תקפה, שכן העותר לא הביא כל ראיה לכך שהנכס "ניזוק עד כדי כך שאי אפשר לשבת בו". לבסוף, השופט מורה כי יתרת החוב לא תצבור ריבית, בשל השיהוי הרב של המשיב במשלוח הודעות דרישה, ותצבור רק הפרשי הצמדה וריבית.