ע"א 48401-03-22

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב תביעה שהגישו שתי חברות ישראליות, המערערת 1 היא חברת שיווק המנהלת מרכולים ברחבי הארץ לרבות יהודה ושומרון, והמערערת 2 היא ספקית שירותי תקשורת, נגד שני גופים של האו"ם, המשיב 1 הוא מועצת זכויות האדם של האו"ם והמשיבה 2 היא נציבות זכויות האדם של האו"ם. התביעה טוענת ללשון הרע ומבקשת פיצויים לאחר שהנתבעים פרסמו רשימה, המכונה "רשימה שחורה", הכוללת את שמות התובעים יחד עם 112 עסקים נוספים הפועלים ביהודה ושומרון, מזרח ירושלים ורמת הגולן. התובעים טוענים כי הרשימה, שפורסמה על בסיס החלטת המועצה 31/36, פוגעת בשמם הטוב ובפרנסתם ואין לראות בה חוקית. המחלוקת העיקרית במקרה זה היא האם לנאשמים חסינות מפני הליכים משפטיים כאלה. התובעים טוענים כי חסינות האו"ם היא מצבית, תפקודית או יחסית, כלומר היא חלה רק על פעולות שננקטו להשגת מטרות הארגון כאמור באמנת האו"ם משנת 1945 ובאמנה בדבר זכויות יתר וחסינויות של האו"ם משנת 1946. עוד הם טוענים כי פרסום הרשימה, שלטענתם היא גזענית ומפלה, אינו עולה בקנה אחד עם מטרות האו"ם ולכן אינו נופל תחת סעיף החסינות. מנגד, טוען היועץ המשפטי לממשלה, המייצג את הנאשמים, כי האו"ם נהנה מחסינות מוחלטת, הנתמכת בפסקי דין קודמים של בתי המשפט בישראל, במשפט הבינלאומי ובפקודת וצו החסינות והפריבילגיות של האו"ם משנת 1947. לאחר בחינת הטענות, נוטה השופט להסכים עם עמדת היועץ המשפטי לממשלה לפיה חסינות האו"ם היא מוחלטת, במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בהחלטה ארגונית ברורה. יתר על כן, השופט מדגיש כי חסינותו של המשיב 2, נציב זכויות האדם של האו"ם, שקולה לחסינות דיפלומטית, שהיא כמעט מוחלטת. השופט נוגע בקצרה גם בטיעון בדבר אופייה הגזעני של הרשימה, ומכיר בעמדתה הרשמית של מדינת ישראל המגנה אותה כמפלה, אך בסופו של דבר מגיע למסקנה כי אין זה מתפקידם של בתי המשפט להטיל ספק בחסינות האו"ם במקרים כאלה. לפיכך, הערעור נדחה, תוך שמירה על פסק דינו המקורי של בית משפט השלום בירושלים, אשר דחה את התביעה בנימוק של חסינות הנתבעים.