ת"א 16646-03-20

תקציר

התובע, שהשתמש בקרקע המדוברת לרעיית הבקר שלו, טען כי הוא מחזיק בקרקע כדין למעלה משלוש שנים ולכן הוראת הרשות המקומית לפנות את הקרקע אינה חוקית. הרשות המקומית הנתבעת טענה כי התובע הוא "פולש" למקרקעי ציבור וכי הצו הוצא במסגרת הזמן הקבועה בחוק למקרים מסוג זה. השופט מצא כי הרשות המקומית אכן הוציאה את הצו במגבלות הזמן הקבועות בחוק, וכי התובע לא הצליח להוכיח את טענתו כי החזיק במקרקעין זמן רב יותר מכפי שהודה. לפיכך דחתה השופטת את התביעה וקבעה כי הצו לפינוי הקרקע תקף. בנוסף, קבע השופט כי הקרקע המדוברת הייתה בבעלות המדינה והתובע פלש אליה שלא כדין. השופט התייחס גם לשלושה עניינים נוספים: הליכי תכנון, הסדרת הרישיון ושיהוי. נפסק כי הליכי התכנון המתמשכים אינם מכשירים פלישה למקרקעי ציבור, כי הצעתו של התובע להשכיר את הקרקע מהרשות אינה רלוונטית כל עוד הוא מחזיק בקרקע שלא כדין, וכי התנהלות הרשות אינה מהווה שיהוי בלתי מתקבל על הדעת. לבסוף, השופט הורה לתובע לפנות את רכושו מהקרקע בתוך 60 יום, פסק לנתבע 15,000 ₪ הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, והעניק זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת.