עת"מ 1259/05

תקציר

פסק הדין דוחה את העתירה בשל השיהוי המשמעותי בהגשתה, כמו גם חוסר הצדקתה. העתירה, שהוגשה 9 שנים לאחר מעשה, מתנגדת להחלטה שהתקבלה בשנת 1996 בדבר ביטול תכנית להקמת תחנת דלק. העותרים טענו כי יש לבחון את העיכוב בהקשר של השיהוי של רשויות התכנון באישור תכנית הביטול, שארך 22 שנה. עוד נטען, כי על פי ההלכה הקיימת נדרשו המשיבים להוכיח שיהוי אובייקטיבי, שלא אירע. עם זאת, בית המשפט מצא כי העתירה נכשלה במבחן הסובייקטיבי, שכן לא ניתן להכחיש כי ההחלטה פורסמה בשנת 1996, והעותרים ידעו עליה כבר בשנת 2004 אך לא נקטו פעולה אלא מאוחר הרבה יותר. באשר למבחן האובייקטיבי, קבע בית המשפט כי ביטול תכנית הביטול יגרום לתקלות תכנוניות ויפגע באינטרסים של הוועדה המקומית והציבור. גם המבחן הציבורי, הנותן עדיפות להגנה על שלטון החוק, לא תמך בעותרים, שכן הפגיעה לא הייתה חמורה דיה כדי להצדיק את קבלת עתירתם. יתר על כן, בית המשפט מצא כי העתירה היא תיאורטית בעיקרה, שכן השינויים בתוכניות המתאר גרמו לכך שלא ניתן היה לממש את התוכנית המקורית בכל מקרה. טענתם העיקרית של העותרים, כי תכנית הביטול אושרה לאחר שיהוי מוגזם, לא נחשבה כתירוץ סביר לעתירה המאוחרת ולא הצדיקה את ביטול ההחלטה, מה גם שלא נגרם נזק ממשי מהשיהוי. בנוסף, נדחו טענות העותרים בדבר פגמים בהליך קבלת ההחלטות, לרבות הפרת חובת שימוע ופגם בפרסום. בפסק הדין הודגש כי שיהוי הפעולה של העותרים וחוסר ההצדקה בטיעוניהם מצדיקים את דחיית העתירה ואישר את ההחלטה המאשרת את תכנית הביטול. העותרים חויבו לשלם את הוצאות המשיבים ושכר טרחת עורך דין.