עע"מ 33/96

תקציר

הערעור הוא על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הקובע את המשמורת על שני ילדיו הקטינים של המערערת עם המשיב. המערער והמשיב התגרשו בשנת 1993. על פי הסכם הגירושין, הילדים נותרו במשמורת המערערת. המשיב ביקש לשנות את הסדר המשמורת. בית המשפט לענייני משפחה נעתר לבקשת המשיב לאחר ששקל את חוות דעתם של פסיכיאטר שמונה על ידי בית המשפט ופקיד סעד, אשר סברו כי המערער אינו כשיר למשמורת בשל התנהגותו התוקפנית והשתלטנית, והמליץ להעביר את משמורת הילדים למשיב. המערער ערער על החלטה זו. ערכאת הערעור דחתה את הערעור, אישרה את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ושינתה מעט את ביצוע פסק הדין. בית המשפט קבע כי המשיב הוא המשמורן של הילדים והורה על העברת המשמורת לאלתר. במקרה של תקלות, יש להעביר את הילדים למקום ניטרלי עד למסרם למשיב. המשיב קיבל משמורת, כאשר פקיד הסעד פיקח על ההעברה וקבע זכויות ביקור עבור המערער. כמו כן ביקש בית המשפט מהפסיכיאטר המטפל של המשיבה לדווח לפקידת הסעד על כל שינוי בטיפול בה או הידרדרות במצבה הנפשי. למערער הומלץ לפנות לעזרה נפשית. המערער חויב לשלם למשיב הוצאות משפט ועורך דין בגין שני התארים, והוצאות המשפט שהופקדו הועברו לבא כוח המשיב. לבסוף, פסק הדין היה אמור להיות משותף עם פקידת הסעד והפסיכיאטר המטפל של המשיב.