ער"מ 33839-02-22

תקציר

המשיב טען כי יש לדחות את הערעור שכן הוגש בחוסר תום לב וקבלתו תגרום נזק ראייתי. המשיב גם הפריך את טענות המערער וקבע כי הוגשו בקשות רבות להפחתת החוב וכי המערער לא סיפק את כל האסמכתאות הדרושות להוכחת טענתו. עם זאת, בית המשפט מצא כי ניתן להכריע בערעור על סמך החומר שבתיק בית המשפט. הערעור התקבל משום שלא היה בסיס חוקי להגביל את עיתוי תביעת ה"פרעתי" או את משך התקופה שבה יכול היה החייב לטעון כי אינו חייב עוד לקיים את פסק הדין. זכות התביעה היא זכות חוקתית, והגבלתה ללא חוק שיגבה אותה פוגעת בזכות הקניין של החייב ובזכותו להישמע, שתיהן מוגנות בחוק יסוד. אין סימטריה בין ההסדר הקבוע בחוק המזונות לבין טענת "פרעתי", והשוואתם פוגעת בזכויותיו של החייב. בית המשפט הדגיש כי הרציונל העומד מאחורי הסדרים אלה שונה וכי הגנת אינטרס ההסתמכות של החייב בחוק המזונות אינה ישימה במקרה זה, בו הנושה מימש את החוב באופן פעיל. לפיכך, היה מקום לאפשר לצדדים לנהל הליך לגופו של עניין כדי לקבוע אם החוב נפרע, ולא היה מקום לחסום את דרכו של המערער בשלב זה. בהיעדר הוראה חוקית המגבילה את תביעת "פרעתי", הגיע בית המשפט למסקנה כי לא ניתן למנוע מהחייב לטעון כי פרע את חובו, ויש לבחון את תביעתו לגופה. הערעור התקבל, וההחלטה מיום 31.1.22 נדחתה. כב' רשם ההוצאה לפועל נדרש לדון בבקשת המערער בטענת 'פרעתי', גם אם מדובר בתקופה העולה על שנתיים. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים וניתן היה לפרסמו תוך השמטת פרטים מזהים.